עדכונים מהבלוג
הכניסו את כתובת המייל לקבלת עידכונים מהבלוג:תמי סלע היא חברת "הנהגת הבריאות". המאמר נכתב עבור חוברת המאמרים של הכנס השנתי לבריאות קהילתית, 13.3.15
"לפעמים הכפית נופלת לי״, אמר הילד הקטן.
"גם לי", ענה לו הזקן, "זה קורה מזמן לזמן״.
לחש הילד, "לפעמים נרטבים לי המכנסים״.
"גם לי זה קורה״, ענה הזקן עם חיוך על השפתיים.
אמר הילד הקטן, "יוצא לי די הרבה לבכות״.
אמר לו הזקן, "גם לי זה יכול לפעמים לקרות".
שאל הילד, "ואתה יודע מה הכי כואב? נדמה לי שהמבוגרים בכלל לא שמים אלי לב".
ועל כתפו הרגיש הילד יד צנומה, חמה, זקנה.
"אני יודע בדיוק למה אתה מתכוון", אמר הסב בהבנה…[1]
הקדמה
פייסבוק, סמארטפון, וואטסאפ…..העולם כיום הופך מהיר יותר ויותר, ההתפתחות הטכנולוגית והקידמה תרמו לשינויים חדים בקצב החיים, מעברים מהירים, מסרים קצרצרים. אך חלק מאתנו מתקשים לעמוד בקצב החדש. אפילו קצב הדיבור של צעירים מהיר מזה של הדור שקדם להם,, מבוגרים רבים מתלוננים שלא רק שאינם מבינים את השפה החדשה שנוצרה (LOL), אלא מתקשים לעקוב אחרי מהירות הדיבור.
בלימודי "הנהגת הבריאות" אנו עוסקים רבות בהתרחקות שלנו ממסורות עתיקות כמו ליקוט, בישול, רפואה עתיקה ועוד… כל אלה הן מסורות שעברו בעבר כידע מ"בעלי הניסיון", הלא הם המבוגרים במשפחה או בקהילה לדור הצעיר. כיום ישנה תחושה, אצל מבוגרים רבים, שהם נשכחים מאחור, שהידע והניסיון שלהם אינם נחוצים עוד, וכי ישנה עדיפות ברורה לצעירים בכל תחומי החיים.
מאמר זה יעסוק במעמד הקשיש בחברות מסורתיות, במעמד שלהם בעולם המערבי בעולם המודרני, תוצג חשיבות נוכחות הקשישים בחיי המשפחה והקהילה לשני הצדדים וכן מספר הצעות לשינוי מעמד הקשיש בחברה המודרנית.
מעמד הקשיש בחברות מסורתיות
במסורת היהודית, כמו גם בחברות מסורתיות אחרות, הכתיבו את היחס לקשיש מצוות עשה ואל תעשה כמו הדיבר החמישי "כבד את אביך ואת אימך", [2] הפסוק "אל תשליכני לעת זיקנה"[3] ועוד… התנא איסי בן יהודה פירש את המצווה "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן" [4] כחובה לעמוד בפני זקן בשנים ולהעניק לו כבוד, אף אם אינו נחשב כחכם. זאת, משום שמאחר וחי שנים רבות, הספיק לראות ולו במעט את נפלאות השם יותר מבני האדם הצעירים ממנו. הוא הדגיש כי חשוב שהחברה תנהג בכבוד בזקניה, מאחר שהם בעלי ניסיון וחכמה להנהיג.
כך גם בחברות מסורתיות בימינו. ד', מנהלת חברת סיעוד של מטפלים זרים, סיפרה שניתן לראות במשפחות חרדיות ששוכרות מטפלות לטיפול בהורים המזדקנים היבט ברור של מתן כבוד, שמתבטא בכך שלעולם לא יתלוננו על נטל הטיפול או חלילה יאמרו מילה רעה על ההורה המבוגר. באחת המשפחות החרדיות בבני ברק התלוננה אם המשפחה כי המטפלת מביאה גברים זרים לביתה. הבן הבכור יידע את המטפלת כי עליו לתחקר אותה ולבדוק את הנושא, למרות שהוא יודע שאין מדובר באמת, כיוון שהוא מחויב לכבד את דברי האם.
גם בברית החדשה ובקוראן ניתן למצוא מצוות העוסקות בכיבוד אב ואם. על פי ערכי החברה המסורתית הערבית, גיל הזקנה נחשב כנקודת שיא במעגל החיים של האדם. הזקן נתפס כמי שאמון על שמירת העבר, הוא מהווה מקור חשוב להעברת ידע מסורתי ולכן יש חשיבות רבה במתן הערכה וכבוד לקשיש.
באתיופיה נהוג היה כי האדם המבוגר מקבל את מרב תשומת הלב של הסובבים אותו – ניתן לו האוכל הטוב ביותר ומוקדשים לו האמצעים והטיפוח האיכותיים ביותר. בתרבות האתיופית בני ה-45 נחשבים "זקנים", הם מקבלים את תפקידי ניהול המשפחה המורחבת, החקלאות ועוד, אך באפשרותם לוותר על חלק מהתפקידים הפיזיים הקשים יותר הנהוגים בכפר. מהצעירים מצופה כי ינהגו על פי קוד כבוד מחייב כלפי המבוגר, המוגדר כבעל סמכות, בשירותם אותו ובהתבטאותם כלפיו.
מעמד הקשיש בעולם המערבי
"בישראל מאבד קוד הכבוד האתיופי את משמעותו, והאנשים המבוגרים בחברה האתיופית מרגישים שהם מאבדים מסמכותם ומכבודם. ניטל מהם תפקיד המנהיגות שהגדיר את זהותם ומעמדם, כאשר הקריטריונים להנהגה עברו שינויים. בישראל דווקא "הצעירים" נחשבים "למנהיגות העתיד" או ההווה, ובעלי ידע בשפה החדשה, העברית, מקבלים יותר כבוד. פגיעה נוספת בכבוד האנשים הזקנים מתרחשת כאשר הילדים והצעירים במשפחה המכירים טוב יותר את השפה העברית המנהגים והנהלים המקומיים, הופכים למדריכים ומתווכים של האנשים המבוגרים במשפחתם. הם מוצגים כחסרי סמכות, חסרי שפה וחסרי ידע"…[5]
"הזקן הופך, בכח היצמדותו, לשומר חותם של מורשת ומסורת שליחן נס זה מכבר, ומידת השייכות שלהן לעידן העכשווי רב הפניות והתהפוכות מוטלת בספק. מכל מקום אין בה כדי להיות משאב בעל ערך והשפעה ביחסיו של הזקן עם הסובבים אותו. נהפוך הוא, הזקנה מתוארת כסרח עודף של תרבות אחרת שעבר זמנה ופג תוקפה, כמחוז שאין חפץ בו ששפתו, אורחותיו והליכותיו אין להם ולא כלום עם הווייתם הדינאמית והותססת של חיי החומר והרוח בני ימינו…" [6]
אישה בת 73 אמרה לי השבוע שנדמה לה שילדיה לא באמת מעוניינים לשמוע את הסיפורים על חייה, עד כדי תחושה שהיא מושתקת בכל פעם שהיא מנסה לספר סיפור מהעבר או שמזלזלים בכל תחושה שעוברת עליה. זאת, למרות שהיא מעידה שהילדים שלה מתקשרים אליה ושואלים מה שלומה מתוך דאגה כנה לבריאותה, הם יתמכו בה בכל הקשור למצב הבריאות שלה, ילוו אתה לקופת החולים ויצרו קשר יומיומי לשאול אם ניכר שיפור. בבוא העת, כך סיפרה לי, היא תעדיף לעבור לבית חולים סיעודי, מאחר שככל שהזמן חולף היא מרגישה שהיא מאבדת את הסמכות ההורית שלה.
אם בעבר נתפס הקשיש כדמות סמכותית, בעלת מעמד, שיש להתייחס אליה בכבוד ולהעריך את הניסיון שצבר במהלך חייו, הרי שכיום, בעולם המערבי, נפגע מעמדו של הקשיש והולך ופוחת הן במסגרת המשפחתית והן במסגרת הקהילה כולה. ניתן לזהות כמה גורמים המשפיעים על הפגיעה במעמד הקשיש:
- דימוי הזקנה – קיימות דעות קדומות כלפי קשישים המאירות את הזקנה באור שלילי, אלה באות לידי ביטוי במספר מיתוסים: מיתוס המיניות (הזקן חסר חשק מיני), מיתוס החולי (הזקן נוטה להיות חולה או מוגבל גופנית), מיתוס האינפנטיליות (מבין בקושי את שמדברים אליו, בעל חיים רדודים ודלי תוכן), הוא בהכרח דל באמצעים, חי באפס מעשה, אינו מסוגל ללמוד או לרכוש ידע ואינו מסוגל לקבל חידושים ועוד…
אדם זקן / דוד אבידן
אדם זקן – מה יש לו בחייו?
הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
הוא מדשדש אל המטבח
ושם המים הפושרים יזכירו לו
שבגילו, שבגילו
אדם זקן, מה יש לו בבקריו?
הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו
נמהל בערב בנורות חדרו.
ממסעו במסדרון הוא טרם שב
כי שם הוא עוד חשב
מה לעשות עתה ומה לקרוא
אדם זקן, מה יש לו בגילו?
הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון
עיניו פקוחות למחצה, מנחשות לפי תנועת הכוכבים,
אם הלחישות רומזות,
כי זה לילו האחרון.
אדם זקן, מה יש לו בערבו?
לא מלך הוא
ויפול
לא
על חרבו.[7]
- הערצת הנעורים – בהמשך לדימוי הבעייתי של הזיקנה, ישנה נהירה הולכת וגוברת אחרי הנעורים, הגוף הצעיר הוא משאת הנפש בעוד יש להמנע ככל האפשר מהזדקנות הגוף:
- תעשייה שלמה של קוסמטיקה שהתפתחה על בסיס anti-aging, קרמים המבטיחים פנים חלקות, סרום מחליק קמטים ועד הזרקות וניתוחים פלסטיים למיניהם שמבטיחים להשיב או לעצור את הזמן.
- גם התקשורת מהווה נדבך משמעותי בהבניית דימוי הזקנה השלילי – ישנה העדפה ברורה למנחים, מגישים ומציגים צעירים. אפילו בפרסומות שקהל היעד שלהן הוא מבוגר, כמו פרסומות למוצרי טיפוח וגוף נעשה שימוש בדוגמנים צעירים.
- דגש על אינדיבידואליסטיות מול משפחתיות – התרבות כיום מעודדת אינדיבידואליזם ועצמאות כלכלית על פני תחושת שייכות משפחתית מסורתית, ואינה מעודדת הקרבה אישית לטובת משפחה ולהורים כבעבר.
- העסקת צעירים – במקומות עבודה רבים, כולל חברות כ"א, ישנה העדפה ברורה להעסקת צעירים. מציאת עבודה בגילאי +40 היא משימה מורכבת, והמשימה הופכת קשה יותר ככל שמתבגרים. כמו כן, עם הגעה לגיל 67 ישנה ציפייה מצד החברה לפרישה מהעבודה, גם אם העובד צבר ניסיון רב ומתפקד באופן מלא, כדי לפנות מקום לצעירים ממנו. אזרחים ותיקים רבים מדווחים על תחושה ש"אף אחד לא רוצה אותי, לא צריך אותי, אני מיותר".
- התקדמות מהירה של טכנולוגיה מגדילה את הפער בין מבוגרים לצעירים וגורמת לבעיה ביצירת שפה משותפת בין הדורות. תיאוריית המודרניזציה[8] מתארת כיצד מעמדו של הזקן בתוך החברה הולך ויורד ככל שרמת המודרניזציה של החברה הולכת ועולה. לצד התמורות שחלו במעבר מחברה מסורתית למודרנית, בעיקר בעקבות המהפכה התעשייתית, זוהו מספר שינויים שהביאו לירידה משמעותית במעמד הזקן בחברה המודרנית, כמו:
- הגירה מהכפר לעיר משפיעה עד ימינו על המבנה המשפחתי ומייצרת מעבר כולל ממשפחה מורחבת שגרה ביחד או בסמוך, לתא משפחתי מצומצם, ובהתאמה – הפרדה בין העבודה והבית.
- התפתחות טכנולוגיה מודרנית וחינוך פורמלי גרמו לידע שהביא עימו המבוגר להיראות כחסר ערך.
חשיבות הקשר הבין דורי ותיאורית הסבתא
"כשמת זקן, עולה ספרייה שלמה באש". [9]
"הזקנים הינם משאב חברתי ראשון במעלה, המחזיק בידיו ידע, נסיון, חכמת חיים, ומאגר של מנהגים, תרבות והסטוריה הנוגעים לכולנו" [10]
ל', שתחגוג השנה 75, אמרה שהיא מרגישה שכיום הנכדים שלה רצים בקצב מהיר אחרי החידושים הטכנולוגיים, ולה, כבר אין מה לתת להם. אולם במפגשים משפחתיים הנכדים ממהרים להתרפק עליה, מבקשים לעזור לה בבישול…
מחקרים שונים מצביעים על חשיבות גדולה בקשר הבין דורי של סב-נכד, באחד המחקרים[11] נמצא כי לסבאות תפקידים שונים בעיני הנכדים:
- היסטורי – מחברים את הילדים לשורשים באמצעות סיפורים שהם מספרים. כמו כן, סיפורים אלה מאפשרים יצירת פרספקטיבה שונה על החיים ועל חיי הוריו של הילד.
- קוסם – סיפורי הסבים מעשירים ומפתחים את עולם הדמיון של הנכדים.
- חכם יועץ – הסבים נחשבים כמספקים חוכמה, הילדים לומדים באמצעותם את עובדות החיים הבסיסיות.
- מודל לתפקיד – מדגימים מודל להתבגרות, זקנה ויחסים משפחתיים.
- טיפוח – פיתוח קשר רגשי המבוסס על קבלה ללא תנאי, המכיל בתוכו פינוק, אהבה ואכפתיות, ומרחיב את בסיס הביטחון של הילד.
חשוב לציין כי השפעות הקשר הבין דורי נצפות לא רק במסגרת המשפחתית המצומצמת, אלא גם במסגרת קהילתית נרחבת. כלומר ניתן לראות ביטוי להשפעות אלה בכל מקום בו מתרחש קשר קשיש – ילד, לאו דווקא בהקשר משפחתי.
"יש לזכור כי בעבר זקנים היו בעלי תפקידים חברתיים אשר חלקם אינם קיימים כיום בגלל השינויים הדמוגרפיים והשינויים במבנה המשפחה המודרנית. מדובר בתפקידים חברתיים השייכים לתחום החינוך הבין-דורי כגון העברת ידע מסורתי- אתני, העברת ידע ועמדות דתיות, ייעוץ והכוונה של הדורות הצעירים. חלק מן התפקידים הללו לא רלוונטיים היום בגלל השינויים במבנה המשפחה כפי שהיה בעבר למבנה המשפחתי הנפוץ בחברה המערבית המודרנית[12], התפקידים המסורתיים של הזקנים אינם מתממשים והצעירים אינם מקבלים מידע חשוב ולעתים אף הכרחי להתפתחותם ובניית אישיותם". [13]
חשיבות הקשר ההדדי בין הדורות באה לידי ביטוי גם בממצאים ארכיאולוגיים המראים שעוד מהתקופה הפליאוליתית, נקבת האדם מוסיפה להאריך חיים הרבה לאחר שפוריותה נפסקה (סביב גילאי 45). למעשה, נקבות אדם מוסיפות לחיות בממוצע שנים רבות אפילו אחרי הזכרים. חוקרים ניסו להסביר את התופעה המובהקת הזו באמצעות תיאוריה המכונה כיום "תיאוריית הסבתא". הגירסא המקובלת ביותר מתארת מצב שבו האקלים הפך יבש וצחיח יותר והקשה על איסוף פקעות שהיו מרכיב הכרחי במזון. שינוי זה חייב את האימהות בחלוקת כמות גדולה יותר של המזון שמצאו עם ילדיהן. הסבתות, שלא היו פוריות עוד וגם סיימו זה מכבר את הטיפול בצאצאיהן, סייעו באיסוף ובאספקה של מזון ובכך הפחיתו את העומס מהאימהות עצמן, תמיכה זו אפשרה:
- גמילה מיניקה בשלב מוקדם יותר
- צמצום מרווחי הזמן בין לידה ללידה.
כלומר, תמיכת הסבתות תרמה להגברת קצב הילודה, לגידול אוכלוסיית הקבוצה והעלתה את סיכויי הישרדותם של צאצאיה, דבר שהשפיע על המשכיותה של הקבוצה כולה.
התיאוריה המקורית התמקדה בסיוע באספקת המזון בלבד. אולם בשנים האחרונות ניתנו פירושים נוספים לתיאוריה וכוללים גם תחומי סיוע נוספים של הסבות כמו – שמירה על הילדים, או כל טקטיקה אחרת העשויה לסייע בהגדלת סיכויי ההישרדות של הצאצאים.
לעיתים מוצגת נקודה נוספת בה נדרש סיוע חיצוני נוסף – בתהליך הלידה עצמו.
במהלך ההתפתחות האבולוציונית חלו שינויים פיזיולוגיים הן במבנה האגן שאפשר הליכה זקופה והן בגודל הגולגולת, שינויים אלה יצרו סיכונים חדשים לאימהות ולילודים במהלך הלידה. זאת ועוד – התינוק האנושי נולד חסר אונים (בניגוד לקופים, למשל, שצאצאיהם, מיד לאחר "חילוץ זרועותיהם" במהלך הלידה, נעזרים בהן כדי לטפס על גוף האם) ויש צורך בעזרה חיצונית בקליטת התינוק, וכדי להגן עליו מפני נפילה. יש המניחים, כי מאחר וידוע שעוד מימים ימימה שימשו נשים, שהתנסו בלידה בעצמן בעבר, כמיילדות בתהליכי לידה של נשים אחרות, גם בתקופה הפליאוליתית ניתנה תמיכה חיצונית דומה, ייתכן שמהסבתות עצמן.
לאור הדברים המתוארים, ניתן לראות באופן ברור, כי על אף שדימוי הזקן עלול לגרום לחברה לראות אותו כ"נזקק" ו"נתרם" מעצם היותו זקן, הרי שבפועל מערכות היחסים והקשר עם הסבים משפיעים באופן הדדי הן על בריאותם של המבוגרים והן על בריאותם והתפתחותם של הילדים. במסגרת המשפחה או הקהילה בהם הם חיים, שני הצדדים יוצאים נשכרים ומחוזקים.
חשיבות המגוון הרב גילאי
בשנים האחרונות מרבים לעסוק בחשיבות המגוון הביולוגי כתנאי הכרחי להישרדות – מגוון ביולוגי מתאר את העושר הקיים בטבע, כמו מגוון מינים, מגוון גזעים, מגוון מערכות אקולוגיות ועוד. המגוון הביולוגי מעורב באופן פעיל באספקת כל שירותי המערכת, ולו מעצם השוני בין המינים השונים. לא נעסוק בכל התיאוריה, אולם די לומר כאן כי ככל שהמגוון הביולוגי גדול יותר, כך יש איזון רב יותר במגוון תהליכים טבעיים. הפרת המגוון הביולוגי מהווה סכנה ומאיימת על רווחת האדם ועל אריכות חייו.
כפי שישנה חשיבות מכרעת למגוון ביולוגי לרווחת חייו של האדם, כך גם למגוון רב גילאי חברתי-קהילתי ישנה חשיבות מהותית להתפתחותו. מעבר לתפקידים שזוהו במחקר שצוין בפרק הקודם (כמו מודל לתפקיד) מגוון כזה יכול ללמד את הדור הצעיר ערכים חשובים של קבלה והכלת השונה.
גורמים מאריכי חיים
עד כה עסקנו בתרומת המבוגר לחייהם של הדור הצעיר, ומתוך כך לקהילה כולה. בסעיף זה נדגים כיצד המשפחה/קהילה תורמים לבריאותו של הקשיש. מ' שעברה את גיל 70, מרגישה עייפות רבה ומתקשה עם כל יום שעובר לשמור על חיוניות במשך השבוע. עמידה ממושכת קשה לה ובכל הזדמנות תעדיף לנצל את הזמן למנוחה במיטה. אולם כשיום חמישי מגיע היא מתמלאת מרץ. ימי חמישי מוקדשים לתכנון ארוחת ליל השבת למשפחה המתרחבת (ילדים ונכדים) ולקניות בהתאם, וימי שישי לבישול הארוחה. פעמים רבות הציעו הילדים להעביר את הארוחה לבית אחר, כדי להקל עליה מהמאמץ הכרוך בהכנות, אולם היא עומדת בתוקף על כך שהארוחות ימשיכו להתקיים בביתה ושהיא תהיה זו שתבשל את רוב המנות. היא אמרה לי פעם שמעבר לתחושה שבכך היא שומרת על אחדות המשפחה, ונהנית מהרעש וההמולה שמכניסים הנכדים לבית, היא מרגישה שזה התפקיד בו היא עדיין מרגישה מוערכת, וכשהילדים או הנכדים מכריזים "המרק מעדן" היא מרגישה תחושה עצומה של סיפוק.
"האזורים הכחולים" הוא מחקר מקיף שבו אותרו אחוזים גבוהים יחסית של מאריכי חיים (גילאי 100) פעילים ובריאים, באזורים שונים בעולם, כדוגמת: סרדיניה, קוסטה ריקה, ועוד… במחקר נמצאו גורמים משותפים לאיכות החיים הגבוהה של מאריכי החיים שנבדקו. בין הגורמים המשותפים שנמצאו בין כל הנחקרים כמו תזונה בריאה ופעילות גופנית, ניתן דגש משמעותי לממצאים הבאים:
- תחושת נחיצות וייעוד
- שייכות קהילתית ו/או משפחתית
"אנחנו שמים לב שלרוב האנשים שעברו את גיל 90 ומתפקדים היטב יש כמה תכונות משותפות"…"אחת מהן היא תחושה חזקה של מתן שירות לאחרים או של טיפול במשפחתם. אנחנו רואים שברגע שהם מאבדים את זה, המתג כבה. הם מתים מהר מאוד אם אינם מרגישים נחוצים". אכן, בכל אזור כחול יש לבני המאה תחושה חזקה של ייעוד. באוקינאווה היה זה האיקיאגי – הסיבה לקום בבוקר. כאן… בני קוסטה ריקה קוראים לזה פלאן דה וידה (תוכנית לחיים)". [14]
"קשה להגזים בחשיבותה של המשפחה באזור הכחול…כ-95 אחוז מאלה המגיעים לגיל מאה בבארבאג'ה מצליחים בכך משום שיש להם בת או נכדה המטפלת בהם. הסבים מספקים אהבה, טיפול בילדים, תמיכה כספית, חוכמה, ציפיות ומוטיבציה להנציח את המסורות ומעודדים את הילדים להצליח. אלה עשויים לתרום לבריאותם, להסתגלותם ולאריכות ימיהם של הילדים, וכנראה מעניקים לאוכלוסייה דרבון בריא לאריכות ימים". [15]
ניתן לראות באזורים הכחולים ששני הגורמים הללו כרוכים זה בזה, כלומר – פעמים רבות תחושות הייעוד והנחיצות של הקשיש מתבססים על מעמדו ועל תפקידו ותפקודו במסגרת המשפחתית, הקשיש זוכה ליחס של כבוד והערכה רבה מצד כל הסובבים אותו. מחבר הספר "האזורים הכחולים" מציין במפורש כי יש קשר אדוק בין אריכות ימים לבין הכבוד שניתן לקשישים.
בנימה אישית אני יכולה להביט באבא שלי, שחגג החודש 73, עדיין עובד, לעיתים גם בעבודת התקנה פיזית. ניתן היה לפתור זאת בקלות ולומר שהוא ממשיך לעבוד כדי להחזיק את עצמו ורעייתו כלכלית (אין לו פנסיה מסודרת, והוא חייב להמשיך ולדאוג לכלכלת הבית). אולם למעשה, אבא שלי אינו עובד רק מתוך תחושת מחויבות. הוא באמת אוהב את מה שהוא עושה, הוא מרגיש שכיום, בעקבות כל הניסיון שצבר, הוא מוכר ידע. יש בו גאווה על כל רעיון יצירתי שהוא מעלה, על הקשרים שהוא יוצר תוך כדי עבודה, ועל כך שהוא מוכר כ"איש מקצוע אמיתי". הוא מספר לנו בהתלהבות על פתרונות הבעיות הטכניים בהן נתקל בפרויקט זה או אחר. ניכר כי העבודה מעניקה לו תחושה מובהקת של נחיצות, ונוספת עליה היא תחושה של גאווה שהוא עדיין מצליח לפרנס בכבוד.
מסקנות מפרויקטים של שילוב קשישים בקהילה
בסרט "השיר של מריון"[16] (Song for Marion) מורה צעירה מנצחת על מקהלה, המורכבת כולה, מבני הגיל השלישי. היא מקפידה ללמד אותם מילים לשירים מודרניים לקראת הופעה שכונתית (עלילת הסרט מתרחשת באנגליה) ואף רושמת אותם לתחרות מקהלות אזורית. לאורך כל חזרות והופעות המקהלה בסרט ההנאה ניכרת על פני הקשישים, כפי שנכתב באחת הביקורות על הסרט "קשישים שמוצאים טעם לחיים בעזרת מילים לשירים עכשוויים". [17]
עמותת המשפט בשירות הזיקנה ו"והדרת", המועצה הלאומית לקידום מעמד הזקן, סקרו מספר תוכניות ופרויקטים העוסקים בקשר הבין דורי ובקידום מעמד הקשיש:
- פרויקט סב גן – גמלאים מתנדבים בגני ילדים, הן בסיוע בתחזוקה השוטפת של הגן והן בקשר אישי עם הילדים.
- פרויקט זהב בגן הילדים – גם כאן מגיעים המתנדבים המבוגרים אל גן הילדים, מתוך מטרה לקדם את המודעות לערך ההתנדבות בקהילה, כל מתנדב מוביל בגן נושא ייחודי המבוסס על עולם הידע והנסיון האישי שלו והנבחרת בשיתוף הגנן/ת.
- ידיד לחינוך – סיוע גמלאים במערכת החינוך בהיבטים שונים: סיוע לתלמידים מתקשים, מניעת אלימות בית ספרית ועוד…
- שי לחינוך – גימלאים מתחום החינוך מתנדבים בסיוע לתלמידים בבתי הספר היסודיים ומהווים חלק אינטגרלי מהצוות החינוכי הקבוע.
- "מזקנים אתבונן" – תכנית מפגשים בין קשישים לתלמידי בתי"ס יסודיים, הכוללת 2 שלבים עיקריים: בשלב א – מלמדים התלמידים הצעירים את הקשישים מיומנויות בסיסיות בשימוש במחשב, בשלב ב – מתועדים זיכרונותיהם המסופרים של הקשישים כעבודת שורשים ממוחשבת, המתבצעת בשיתוף שני הצדדים.
בין יתר ההמלצות שציינו העמותות בנייר העמדה שכתבו בעניין קידום מעמד הזקן [18] יש לעודד קיום פרויקטים המעמידים את התלמידים/ הקהילה ואת הקשיש במעמד שווה, כלומר כל צד נמצא בנקודת חוזק ולא נתפס כחלש ומעצים את הדימוי השלילי. כמו במקרה של פרויקט "מזקנים אתבונן" שם הן הילדים והן הקשישים מוצאים את עצמם פעם כצד מקשיב ופעם כצד מלמד, ובכך שני הצדדים נמצאים בעמדה שווה.
אש"ל, האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל, בשיתוף ארגון הג'וינט פיתחו תוכנית הקרויה "קהילה תומכת". התוכנית מבוססת על מתנדבים ומיועדת לתת מענה הן הבטיחותי והן בפן התמיכתי-חברתי. הפן הבטיחותי נוגע לשירותים רפואיים, מערכת מצוקה, סיוע כללי… הפן התמיכתי-חברתי מורכב משיחות טלפוניות, ביקורי בית ותכנון פעילויות חברתיות קבועות או משתנות.. יוזמי הפרויקט יזמו גם הפעלת מועדוני יום עירוניים המאפשרים מפגשים חברתיים והשתתפות בפעילויות שונות כמו הרצאות, טיולים, חוגים ועוד…
קשישות עימן נפגשתי באחד ממרכזי היום (מרכז המנוהל על ידי מחלקת הרווחה של העיר) סיפרו שהן דואגות להגיע למרכז מידי יום, הוא מהווה עבורן מקום מפגש חברתי מהותי בחייהן. הן מחליפות מתכונים, מספרות על המשפחות, משתמשות בשירותי הייעוץ של המקום, נהנות מהטיולים ומהפעילויות המוצעות בו. בין היתר מוצעים במרכז שלהן חוגי מחשב ובהם הן לומדות להשתמש באינטרנט ובדוא"ל, חלק מהן אף פתחו חשבון פייסבוק ומידי פעם מתכתבות עם הנכדים, הדבר אף מאפשר להן השתתפות בחלק גדול יותר בחיי הצעירים במשפחתן.
על אף שכל היוזמות הנ"ל דואגות לקשיש בהיבטים שונים, ניתן לראות הבדל בין הפרויקטים שהוצגו לעיל לבין יוזמות אשל, אלה האחרונות מאפשרות מערכת תמיכה לקשיש, ומעניקות לו מרחב בטוח ואף תחושת השתייכות לקהילה מבחינה חברתית. הפרויקטים הראשונים שהוצגו שמים דגש על קידום מעמד הקשיש בקהילה, כיוון שבהם ניתנת לו האפשרות להביא מניסיונו ולחלוק אותו עם הדור הצעיר, דבר המשרת את שני הצדדים ומקנה לקשיש תחושה של נחיצות.
יתכן שכדי להשיג את המטרה בכללותה, כלומר לאפשר לקשיש את החוויה החברתית כמו-גם את תחושת הייעוד, ניתן לשלב בין היוזמות ולאפשר הגעה של תלמידי בית ספר, חניכי
תנועות נוער וכד' למרכזי היום. אפשר היה להשתמש בתלמידים להעברת הדרכות המחשב במרכז היום עצמו, ולאפשר לקשישים הרוצים בכך להעביר פעילויות מתחומי העניין שלהם. בנוסף לכל זאת, לאפשר פעילויות חברתיות משותפות על בסיס קבוע ולא רק כחוויה מזדמנת.
[1] של סילברסטיין, "אור בעלית הגג", עמ' 124
[2] ספר שמות, פרק כ, פסוק י"ב
[3] ספר תהילים, פרק עא, פסוק ט.
[4] ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ל"ב
[5] המסע הגדול – הזדקנות של יוצאי אתיופיה בישראל /ד"ר גדי בן עזר – הגיל החדש, גליון מס' 9, מארס 2011, עמ' 10-13 בהוצ' הביטוח הלאומי
[6] תרבות וזיקנה – מה הן עושות זו לזו/ פרופ' חיים חזן – הגיל החדש, גליון מס' 9, מארס 2011, עמ' 4-6 בהוצ' הביטוח הלאומי
[7] אדם זקן / דוד אבידן מתוך האתר
http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=311&wrkid=4300
[8] Silverstein, M., V. Burholt, G. Wenger, & V. Bengtson. (1998). “Parent-child Relations Among Very Old Parents in Wales and the United States: A Test of Modernization Theory.” Journal of Aging Studies 12: 387-409
[9] פתגם אפריקאי – מתוך האתר http://muni.tik-tak.co.il/web/project/katava1.asp?codeClient=288&CodeSubWeb=0&id=1441&projId=493
[10] זקנים כמשאב במערכת החינוך – ממצאים מסקר אינטרנט ראשוני/ ד"ר ישראל (איסי) דורון וטל רגב – בהוצאת עמותת המשפט בשירות הזיקנה, עמ' 1
[11] Kornhaber, A, & Woodward, K L. (1981). Grandparents/grandchildren:The vital connection Garden City, NY: Anchor Press/Doubleday.
[12] Merril Silverstein, Daphna Gans and Frances M. Yang. Intergenerational Support to Aging Parents: The Role of Norms and Needs. Journal of Family Issues, 2006; 27; 1068
[13] זקנים כמשאב במערכת החינוך – ממצאים מסקר אינטרנט ראשוני/ ד"ר ישראל (איסי) דורון וטל רגב – בהוצאת עמותת המשפט בשירות הזיקנה, עמ' 6
[14] האזורים הכחולים/ דן בוטנר, בהוצאת כנרת זמורה ביתן 2011.– עמ' 218
[15] האזורים הכחולים/דן בוטנר, בהוצאת כנרת זמורה ביתן 2011. – עמ' 77
[16] https://www.youtube.com/watch?v=Q6lwRm9S8B0
[17] מור אלזון מתוך האתר http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4389702,00.html
[18] זקנים כמשאב במערכת החינוך – ממצאים מסקר אינטרנט ראשוני/ ד"ר ישראל (איסי) דורון וטל רגב
כתיבת תגובה