טל פלד-הדר היא חברת המחזור השני במסלול ל"הנהגת הבריאות".
המאמר מתפרסם במלואו בחוברת הכנס השנתי לבריאות קהילתית, 2016.
משמעותה המילונית של המילה דיאטה היא "כלל המזונות שצורך האדם, הרכב מזונות."[1] אך לצורך מאמר זה נשתמש במילה במובנה הפופולרי, זו המתארת מצב נפוץ בו אדם מנסה באמצעים תזונתיים שונים להפחית את משקל גופו. בכל שנה בממוצע יוצאות לשוק 30,000[2] דיאטות שכאלה. רוב נשות העולם המערבי התנסו בדיאטה לפחות פעם אחת ואחוז ניכר מהן נמצאות במעגל חוזר של דיאטות, בו הן מצליחות לרזות ועולות שוב במשקלן לאחר זמן מה, הרבה פעמים אף יותר ממה שהיו כשהתחילו את הדיאטה.[3] מחקר שערך ארגון שומרי משקל עולה כי 91.7% מחברי הכבוד שלא היו פעילים, עלו חזרה במשקלם לאחר שנתיים. מבין חברי הכבוד שכן היו פעילים, שמרו על משקלם רק 52.1% לאחר שנתיים. בהמשך לכך, יש סקרים המראים כי דיאטות חוזרות שמטרתן ירידה במשקל, מביאות בטווח הארוך להשמנה[4].
ההיסטוריה של תעשיית הרזון[5]
הדיאטה הראשונה המתועדת מיוחסת לוויליאם הכובש, מלך אנגליה בן המאה ה-11 שהתקשה לעלות על סוסו בשל עודף משקל והכניס את עצמו למשטר תזונה שכלל הרבה יין ומעט אוכל מוצק. התוצאות, כך מספרים, לא היו טובות והוא עלה עוד יותר במשקלו. בין אם זו אגדה ובין אם יש שמץ של אמת בסיפור, עברו כמה מאות שנים עד שבמאה ה-18 החלה מתפתחת תעשייה של רזון.
1811 לורד ביירון המשורר האנגלי שכתב בין היתר את "דון ז'ואן", השיל ממשקלו בתוך זמן קצר 28 קילוגרם. משקל גופו ירד מ-87 ק"ג ל-59, אחרי שעשה דיאטה קיצונית של צנימים טבולים בחומץ. הוא תועד ע"י סוחרי היין "בארי ברוס וראד" שנהגו לשקול ולרשום את משקלו במאזניים שהיו להם.[6]
1830 הכומר סילבסטר גרהאם, שהיה ידוע בכינוי "דוקטור נסורת", טען שעודף משקל מוביל ללידת ילדים חולים, והמליץ לצאן מרעיתו על תפריט ספרטני. הכומר לימד את מאמיניו איך מכינים קרקרים (למעשה גרהאם הוא אבי הקרקר), הפיץ מתכונים לאפיית לחם נטול שמרים והטיף לאכילת ירקות ולשתיית מים.
1860 וויליאם בנטינג האנגלי המציא את הדיאטה דלת הפחמימות, בנטינג, קבלן לוויות ונגר של ארונות מתים, הגיע בגיל 64 למשקל של יותר מ-100 ק"ג, ובשלב מסוים לא הצליח יותר לשרוך את נעליו. הוא החליט לעשות מעשה ובפרק זמן קצר יחסית הסיר 25 ק"ג. התפריט שלו כלל הרבה חלבונים, בשר רזה, טוסטים, ביצים רכות וירקות. כשהגיעה הדיאטה דלת הפחמימות של בנטינג לאמריקה היא זכתה לתפוצה נרחבת והפכה למותג.
1876 ד"ר ג'ון הארווי קלוג, ממציא הגרנולה ודגני הבוקר, המליץ ללעוס לאט ולספור קלוריות. עד מהרה התפתחה תנועה שלמה סביב האמונה שלעיסה אטית היא סוד ההרזיה.
1895 ד"ר אדוארד דיואי האמריקאי הביא את שיגעון הצום, והטיף ל"צום קל" ודילוג על ארוחת הבוקר. הוא כתב שצום הינו אמצעי ריפוי לנפש ולעודף משקל.
1905 התפתחות שיטות ספירת הקלוריות. קלוריה היא יחידת חום, מונח שהגיע מתחום הפיזיקה ונכנס למזון ולכימיה שנים מאוחר יותר. הספירה הקלורית מייצגת את התפיסה המדעית קלינית ואת הלך המחשבה לפיה לא חשוב מה אוכלים, העיקר שלא לעבור סף קלורי מסויים. במידה מסוימת הפקיעה השיטה הזו מידי הפרט את האחריות שלו לאיכות האוכל שהוא אוכל.
בשנת 1918 ד"ר לולו האנט פיטרס האמריקאית, פרסמה את הספר "דיאטה ובריאות עם מפתח הקלוריות"[7] שהכיל טבלה של כ-100 ערכי קלוריות של מזונות שונים, והטיף לספירת קלוריות כדרך לשמירת משקל.[8] בספר מומלצת צריכה של 1,200 קלוריות ליום כדי לחיות טוב. הספר היה לרב מכר והשפיע רבות על הגישה המודרנית להרזיה. בשלב זה הופכת ספירת הקלוריות לפופולרית מאד ומופיעות גישות שונות של צריכת הקלוריות האידאלית לתהליך הרזיה.
בשנת 1930 הופיעה "דיאטת הוליווד" שנעשתה פופולרית בקרב כוכבי תעשיית הסרטים. הדיאטה כללה תפריט יומי בן 585 קלוריות של אשכוליות, תפוזים, ביצים וטוסט.
ב-1961 פרסם ד"ר הרמן טאלר, רופא נשים ומיילד מברוקלין, ספר בשם "קלוריות בלי חשבון". בספרו המליץ טאלר על פריטי מזון עשירי חלבונים ושומן, אבל דלי-פחמימות, כמתכון לחיים בריאים ורזים.
בשנת 1963 נולד ארגון שומרי המשקל. עקרת בית מניו יורק בשם ג'ין ניידץ התחילה תהליך דיאטה שהוצעה במרפאה לפי תכנית בריאותית שסובסדה על ידי העיר ניו יורק, לאחר שהורידה 9 קילו ממשקלה, ביקשה ליצור לעצמה קבוצה תומכת שתעזור לה לשמור על משקלה והקימה את הארגון. כיום, מעל 50 שנה אחרי שנוסד, שומרי משקל, הוא ארגון בין לאומי גדול מאד ושחקן מרכזי בזירת הדיאטות.
1967 ד"ר ארווין סטילמן בנה את "דיאטת הבזק". הרבה חלבונים מן החי- בשר, עוף, ביצים וגבינות דלות-שומן. הדיאטה הבטיחה הרזיה מהירה אך תוך זמן קצר התבררה ככושלת כשאנשים התמוטטו מחולשה.
1976 ד"ר נתן פריטיקין פיתח דיאטה דלת-שומן וארוחות עשירות בירקות ופירות טריים, לחם מחיטה מלאה ופסטות, בשילוב עם פעולות אירובית .התוכנית אומצה בהתלהבות על-ידי ג'ון טרבולטה וברברה סטרייסנד, שהעניקו לה פרסום עולמי.
משנות השמונים שיטות הרזיה חדשות והרים של הבטחות להרזיה משמעותית ומהירה נפוצות בכל יום חלק מן הדיאטות מבוססות על תחליפי מזון ותוספים, חלקן על הסרת חלק מאבות המזון מן התזונה או דגש על מזון מסויים שאותו צורכים כמעט באופן בלעדי. דוגמאות בולטות מן השנים האחרונות הן דיאטת אטקינס, רזה לתמיד, מרק כרוב, דיאטה משתנת, הרבלייף, סאות 'ביץ' ועוד.
משנות החמישים של המאה ה-20 החלו להופיע תרופות שונות שנועדו לסייע בהרזייה. הראשונה היתה ה"ספיד", שמאוחר יותר הופסק השימוש בה בעקבות תופעות לוואי קשות. לצד אלה, התפתחה תעשייה גדולה של תוספים מעכבי תיאבון, משתנים ומשלשלים שונים. תרופות נרקוטיות במרשם רופא כגון קסניקל ורדוקטיל, הנהוגות בישראל ומאושרות על ידי משרד הבריאות, מותוות לשימוש גם במקרים של השמנה שאינה קיצונית. עזרים רפואיים כדוגמת "מלתעות" בה רופא שיניים מחבר את השיניים העליונות לתחתונות בעזרת חוטי מתכת ומותיר פתח המאפשר שתיית נוזלים בעזרת קשית.
האמצעים נעשו קיצוניים יותר ויותר. התערבויות כירורגיות שהופכות מקובלות ונגישות יותר ויותר כגון: שאיבת שומן, בלון קיבה, ניתוחי קיצור קיבה ותריסריון, טבעת בקיבה, ניתוחי שרוול בקיבה, המיועדות לאנשים עם השמנה קיצונית. הניתוחים נעשים לפי פרמטרים גופניים ועל-פי התרשמותי ממקרים שאני מכירה, כמעט שלא לוקחים בחשבון את מצבו הנפשי רגשי של החולה.
הרשימה כמובן חלקית, טרנדים תזונתיים, תרופות, תוספים וקסמים כאלו ואחרים מתפרסמים כל הזמן, המשותף לכל השיטות הללו הן ההבטחה לרדת במשקל הגוף.
תפיסת השומן כגורם מחלה[9]
העיסוק החברתי והתרבותי במשקל הגוף הלך והתעצם בתחילת המאה ה-19 ועבר מהפך דרמטי באמצע המאה ה-20, כשחברות הביטוח הבינו שאפשר לעשות מזה כסף. מודל היופי הרזה כבר היה מבוסס מספיק בתודעת הציבור, כך שכשחברות הביטוח חיפשו פרמטר שינבא תמותה מוקדמת עבור פרמיות של פוליסות החיים, השמנה היתה פרמטר מושלם. על פניו זהו מדד אובייקטיבי, זמין וזול. איסוף נתוני המשקל והגובה של מחזיקי הפוליסות הוליד טבלאות שמאוחר יותר היוו בסיס להמלצות למשקל אידיאלי.
המונח "עודף משקל", שהוטבע בעולם חברות הביטוח, התייחס לחריגה מטבלת הגובה והמשקל. ד"ר לואיס דבלין, ביולוג וסטטיסטיקאי ראשי בחברת הביטוח האמריקאית Etropolitan Life Company , הכריז ב-1951 כי לא רק אנשים עם השמנה מורבידית נמצאים בסיכון לתמותה מוקדמת, אלא גם אנשים עם עודף משקל קל נמצאים בסכנה בריאותית. הכרזה זו הכניסה מיליוני אנשים למעגל הסיכון. ההנחה של חברות הביטוח הייתה שמשקל הגבוה ב-20% מן המומלץ בטבלה מעלה את הסיכוי לתמותה מוקדמת, וכמובן שמחיר הביטוח עלה בהתאם. קמפיינים שהציגו השמנה כמחלה, ומאוחר יותר (בשנות ה-80) – השמנה כמגיפה עולמית – ועולם האופנה בו הדוגמניות הפכו יותר ויותר דקיקות, הולידו תודעה ציבורית חדשה המבוססת על פחד וסלידה ממשקל גוף גדול.
בעולם הוקמו מרכזים לחקר ההשמנה, הרפואה לקחה אחריות על מציאת פתרון למחלה, וחברות התרופות החלו לפתח תרופות. כנסים מקצועיים וספרות מקצועית ופופולרית מומנו על ידי גופים כלכליים ובעלי עניין, עד שב-1991 הוכרזה ההשמנה כמחלה בספר הבינלאומי לסיווג מחלות (ICD9). טיפולים, ניתוחים, תרופות, תוספים וספורט הפכו לתעשיית ענק המגלגלת סכומים אדירים.
BMI – מדד מסת הגוף
בשנת 1998 חל שינוי משמעותי נוסף במגמת היחס להשמנה – ארגון הבריאות העולמי הוריד את רף ה-BMI מ-27 ל- 25.[10] BMI– מדד מסת הגוף[11] (Body Mass Index) מודד את היחס בין משקל הגוף לגובה. ה-BMI משמש כלי למדידת עודף ותת-משקל ומאפשר לכאורה לאבחן ולנבא התפתחות בעיות בריאות הקשורות לעודף משקל. ההחלטה על הורדת הרף נקבעה על-ידי ארגון הבריאות העולמי והסתמכה על ביסוס מדעי, אולם ארגון IOTF (International obesity force iotf) שהוביל את השינוי סובסד באופן כמעט מלא על ידי חברות התרופות המובילות בשוק הדיאטה,Abbot ו-Hoffman La Roche וארגון שומרי משקל. מתוך הדברים ניתן לראות כיצד התנהלות שמקדמת אינטרסים כלכליים של חברות מסחריות מובילה את האקדמיה להוצאת מסקנות המכניסה מיליוני אנשים ל"מעגל הסיכון".
שנים לאחר מכן, למרות שכיום ישנו ידע רב המוכיח כי מדד ה-BMI אינו מנבא טוב לתמותה ולא לתחלואה, הרפואה הקונבנציונלית, שירותי הבריאות השונים ובלימודי התזונה באוניברסיטאות ממשיכים לדבוק בו כמדד לבריאות. בכל פורטל אינטרנט נמצא מחשבונים היכולים בהקשה קצרה לספר האם ה-BMI שלנו "תקין".
אך עודף שומן כללי (שיוצר BMI גבוה) אינו מדד טוב לבריאות לקויה, או לניבוי של התפתחות מחלות בעתיד. הקשר בין בין BMI גבוה וסיכון מוגבר לתמותה הוא של פרבולה הפוכה U[12] – הנמצאים בקצוות הפרבולה בסיכון מוגבר לעומת אלו שבאמצע, הקשר שבין דרגת ה-BMI משמעותי בעיקר בהשמנה שמעל 30 BMI. תיאוריה המדברת על מיקום השומן בגוף – "השמנת אגס" לעומת "השמנת תפוח" תופסת תאוצה, מדובר על השמנה ביטנית כמעלה סיכון למחלות כגון סוכרת מסוג 2 ומחלות כלי דם לעומת השמנה באיזור האגן והירכיים. המדד הוא היקף המותניים ולא המשקל, היקף הגדול מ-88 ס"מ בנשים נחשב כמעלה סיכון[13].
למרות נתונים חשובים אלו, מהם עולה כי בריאות איננה תלוית-BMI בטווחים המקובלים כיום, החשיבה הכללית לא השתנתה, תעשיית הדיאטות היא אחת מן התעשיות הגדולות, והיא נוגעת כמעט לכל אישה בעולם המערבי. מה עומד מאחורי הרצון הזה של "כולם" להיות רזים? מה מונע ממיליוני אנשים להצליח בתהליך ההרזיה ולשמור על משקל תקין? מדוע דיאטה היא כישלון ידוע מראש?
חלק ניכר מהרצון להיות רזה נובע מחשיפה לתרבות הפופולרית כפי שהיא משתקפת בפרסומות ובאמצעי המדיה השונים. תרבות הינה מעצב תודעה חזק מעין כמוהו, קשה לעמוד נגדו. המסרים חודרים כל כך חזק עד כי קשה להבחין בין מה שאנחנו רוצים באמת, מה שגופנו ונפשנו באמת מבקשים לבין תכתיבי התרבות בה אנחנו חיים.
התרבות בה אנו חיים היום מקדשת את המראה הרזה והגבעולי ובדיוק באותו זמן מוכרת "ג'אנק פוד" בעטיפות מפתות, פרסומות במדיה ואמצעי שיווק נוספים שהופכים מתוחכמים יותר ויותר. תעשיית המזון, מקשרת בין צריכת המזון לבין תחושות של עונג וסיפוק והתפיסה התרבותית מכתיבה כיצד צריך להיראות גוף האישה. כך, מגיל צעיר מאד נערה מפתחת מודעות לגופה ומראהו, מתחילה להרגיש תחושות של בושה והתנכרות לגופה ורצון עז עולה בה לשנות את מראהו. מה שמונע מנשים לחיות עם גופן בשלום זו אותה תפיסת עולם שהוחדרה לנפשנו כל כך טוב מילדות לגבי מראהו של גוף יפה ואופיו של גוף בריא. ההתנכרות וחוסר הקבלה של הגוף כפי שהוא, מגיעה בצורת ביקורת עצמית, אותו קול פנימי שמחליש את תחושת הערך העצמי. שאלות רגשיות שאינן מקבלות מענה, מתח או לחץ ותחושת חוסר שליטה מביאה נשים רבות להלקאה עצמית ודימוי עצמי נמוך וגורמת לחיפוש תחליף או מיסוך הרגשות השליליים שעלו.[14] האכילה שבעקבות רגש שלילי, לא מגיעה מתוך רעב פיזי. יש בה ניסיון להקהות ולמסך את התחושות הללו. האכילה תגרום לנו תחושת נמנום וכהות חושים, תשכיח קצת, וחוזר חלילה.
קישור בין אוכל ונחמה מתחיל כשילד מקבל מכה ומיד יש מי שיציע לו סוכריה, זהו מצב שכיח בו מסיחים את דעתו דרך מזון שנתפס "מנחם". הורים רבים מביעים את אהבתם לילדיהם דרך הצעה של חטיפים ומזון מהיר. החיבור מינקות בין אוכל ואהבה וחום יוצר אחר כך, במצב של חסך, השתוקקות אל אותו מזון "מנחם".
בעולם קיימות שתי גישות עיקריות לטיפול בהשמנה, הגישה ממוקדת המשקל, לפיה הפחתה במשקל תביא לשיפור בריאותי, גישה זו טוענת שהשמנה היא מחלה (ב-1991 הוכרזה ההשמנה כמחלה בספר הבינלאומי לסיווג מחלות (ICD9)) והרזייה היא אמצעי חיוני לשיפור המצב הבריאותי. על הגישה הזו מבוססות דיאטות ההרזיה למיניהן. הדיאטה והצורך להוריד במשקל הגוף נובעות הן מסיבות חיצוניות, כמו לחץ חברתי והתרבות הסובבת אותנו, והן מסיבות רגשיות-נפשיות של חוסר קבלה עצמית ואמונה שבריאות היא רזון. עקרונות הטיפול הם הימנעות, ספירת קלוריות, התמקדות באחוזי שומן, פעילות גופנית ושימוש בפסיכולוגיה חיובית כדי ליצור דימוי גוף חיובי יותר, עם ההגעה למשקל הרצוי. הגישה ממוקדת המשקל לא הצליחה להביא לשינוי או שיפור במצב הבריאות וגם לא לירידה במשקל בטווח הארוך. מספר האנשים החולים במחלות כלי דם, סוכרת, והשמנת יתר עולה למרות נסיונות חוזרים ונישנים. ב"שפת הדיאטה"[15] קיימות בעיקר מילים של אסור ומותר, רזה ושמן פחד ואשמה. ישנם מאכלים המתוייגים כאסורים ומותרים והימנעות היא מילת מפתח בתהליך. האמת הפשוטה והטבעית שבני אדם מגיעים בגדלים שונים, וכי ישנם אנשים שטבעם הוא להיות מלאים, אינה נתפסת על ידי הרפואה המודרנית ובוודאי שלא על ידי החברה. התרבות סביבנו רוצה אותנו בגוף מעוצב ובצללית גבעולית וחריגות מן הסכמה הכללית הזו מתקבלות בחוסר סובלנות ובחוסר קבלה עצמית. דיאטה היא כישלון ידוע מראש כי ההתייחסות היא לגוף הפיזי בלבד בעוד שלאלמנטים נפשיים ורגשיים, דפוסי התנהגות, והמימדים הטבעיים של הגוף, לא ניתן מענה. הטיפול המדוייק באכילת יתר אינו הרזייה, אלא טיפול באופן עמוק באלמנטים הרגשיים שגורמים לאכילת היתר. כל עוד נמשיך לחיות באשליה שגופנו הפרטי "צריך" להיות מעוצב יותר, רזה יותר או אחר ממה שהוא כדי להתאים לנורמה הבריאותית, החברתית והפנימית שיצרנו לנו, לא נוכל לחיות בשלום עם גופנו.
הגישה השניה היא ממוקדת בריאות[16], והיא מבוססת על הטענה שהתמקדות במשקל הגוף ובצורך לרזות פוגעת בבריאותנו. טענה זו מבוססת על מחקרים שהוכיחו כי משני קצוות עקומת הגאוס יש סכנה בריאותית ניכרת. בצד הימני של העקומה ניצבים הסובלים מהשמנה מורבידית BMI 35 ומעלה, ומצד שמאל הרזים מאד BMI 18.5 ומטה שסובלים מהפרעות אכילה. הגישה הזו מבוססת על מודל סלוטוגני לקידום הבריאות שהוצע ע"י אהרון אנטונובסקי (1992) סוציולוג רפואי ישראלי אמריקאי. במקום התמקדות בהמעטת גורמי סיכון, התמקדות בקידום גורמי בריאות. כלומר מתמקד בבריאות, בזיהוי גורמים חברתיים, קהילתיים, רגשיים ורוחניים כמעודדים בריאות ולא ברגשות אשם ופחד כפי שמציעה "שפת הדיאטות". הגישה ממוקדת הבריאות טוענת כי עיסוק בלתי פוסק במשקל ובדיאטות מעצים את בעיית ההשמנה וכי קיימת שונות לגיטימית בצורת הגוף ובמשקל ולכן קיימים אנשים בכל הגדלים. היא מציעה את העיקרון לפיו אכילה קשובה לרעב ולשובע המשוחררת מאיסורים, תוביל למשקל גוף בריא ותאפשר לשמור על קיומו. הגישה תומכת במחקר לפיו לא חייבים להיות רזים כדי להיות בריאים, אך הנתונים בשתי קצוות הסקאלה נתונים לסיכון המחייב טיפול. הטיפול באמצעות הגישה תומכת הבריאות הוא וויתור על "שפת הדיאטה" ורכישת שפת אכילה אינטואיטיבית, קבלה עצמית וקבלת הגוף כפי שהוא. סיפוק של ידע תזונתי עובדתי, נעדר שיפוטיות והפחדה המאפשר לאדם בחירה מושכלת שתוביל אותו לחיים בריאים ומלאים. שפת האכילה האינטואיטיבית נשענת על השונות שבין אנשים וזיהוי הסולם של רעב ושובע האישי של כל אחד, ההבנה מתי אני באמת רעב ולמה אני באמת רעב, אלו שאלת מפתח בתהליך.
ד"ר יעל ארבל כתבה כי "בכל רגע נתון, קיים קשר בין גוף האישה, מצבה החברתי, מיקומה במעגל החיים ובריאותה"[17] המסע מ"שפת הדיאטה" אל הגישה ממוקדת הבריאות אינו פשוט, הוא מצריך ויתור על מדדים חיצוניים ולקיחת אחריות אישית ואמונה שהגוף יודע מה הוא צריך. אימון בהקשבה לגוף ולצרכיו וויתור על רגשות אשמה ופחד.
כאישה שמתמודדת הרבה שנים עם דיאטות ואכילה רגשית אני עדיין במהלכו של המסע, אך יותר ויותר מבינה שהדרך לבריאות, שמחה וקבלה עצמית עוברת דרך היכולת שלי לזהות את בקשותיו של גופי ולא דרך אמצעים חיצוניים ותכתיבי תרבות.
הערות שוליים ומראי מקום:
[1] יעקב איילנוי, מזון תזונה ודיאטה, ישראל 1990, ע"מ 58
[2] מתוך מצגת של מיטל גבע אוחיון – להיות חברה של הגוף, על תעשיית הרזון.
[3] טובי בראונינג, איך הפכה האישה לגבר, 2003, ע"מ 100
[4] איילת קלטר, כולנו אנשים אמיתיים, 2011, ע"מ 42
[5] הסקירה ההיסטורית מתוך ספרה של איילת קלטר, כולנו אנשים אמיתיים, ע"מ 15-19
[6] http://www.bbc.co.uk/news/magazine-16351761 Lord Byron: The celebrity diet icon 3.12.12
[7], Lulu Hunt Peters, Diet and Health: With Key to the Calories, Kindle Editio 1918, Chicago
[8] ד"ר דינה ראלט, מי המציא את הקלוריה, 23/11/2006 מאמר ב NRG
[9] הסקירה מתבססת על איילת קלטר, כולנו אנשים אמיתיים, ישראל, 2011, עמ' 57 ; ד"ר כריסטיאן נורת'ופ, גופה של אישה תבונתה של אישה, ישראל, 2000, עמ' 420 ; טובי בראונינג, איך הפכה האישה לגבר, ישראל, 2003, עמ' 106
[10] הסקירה מתבססת על ספרה של איילת קלטר, כולנו אנשים אמיתיים, ישראל 2011, ע"מ 27
[11]מתוך אתר ארגון הבריאות העולמי, העוסק ב BMI
[12] Campos P Saguy, A Ernsberger P, Oliver E& Gaesser G (2006) The epidemiology of overweight and obesity' public helth crisis or moral panic? International Jurnal of Epidemiology 35:55-60
[13] Barclay L (2010) Waist to Height Ratio May Predict Cardio metabolic risk in normal weight children. BMC Pediatr 10:73
[14] כולנו אנשים אמיתיים איילת קלטר, ע"מ 47
[15] כולנו אנשים אמיתיים , אילת קלטר, ע"מ 71
[16] כולנו אנשים אמיתיים , אילת קלטר, ע"מ 71
[17] מבוא לספר גופה של אישה תבונתה של אישה, ד"ר כריסטיאן נורת'ופ, ישראל 2000