מה אוכלות חיות המשק אותן אוכל האדם? / ענבל אורנשטיין

ענבל אורנשטיין היא מעצבת גרפית, אמא לשלושה בנים וסטודנטית במסלול הלימודים של המרכז להנהגת הבריאות. המאמר התפרסם בחוברת מאמרי הסטודנטיות/ם לקראת הכנס השנתי לבריאות קהילתית, 2018.

---

לחצו לרכישת חוברת המאמרים כולה

---

ככל שאני מתוודעת יותר ויותר לתעשיות השונות ולאופן שבו האוכל שלנו מיוצר, האוכל שאנחנו צורכים באופן יום יומי ומזינים בו את צאצאינו, אני מרגישה שלי חשוב מאוד לדעת ולהבין מה זה האוכל הזה. הנושא כולו התחיל להעסיק אותי לראשונה כשרכשתי עוד שקית של אוכל לכלב שלנו – לראשונה הרמתי אותה כדי לנסות ולהבין מה יש באוכל שלו.

היה לי ברור שמכל הפרסומות והמילים היפות והמגוונות שיש על שק האוכל עצמו, מה שבפנים הוא לא מה שמובטח בחוץ. כלבים לא התפתחו אבולוציונית לאכול גלוטן ותוספים שונים. אמנם אין לנו כוונות לאכול את הכלב שלנו, אבל המחשבה על כמויות העיבוד שעבר המזון שלו הוביל אותי הלאה אל מזונן של חיות המשק. כך יצאתי לחקור ולגלות מה בעצם אוכלות הפרות שמהן מייצרים מוצרי בשר, מה אוכלות תרנגולות הפטם (תרנגולות שמגדלים עבור מאכל), מה אוכלים הדגים שגדלים בברכות לצורך צריכה אנושית ומה אוכל הצאן ואפילו החזירים.

האמת היא שקיוויתי למצוא תשובות מהירות. הנחתי שחיפוש מהיר בגוגל יעניק לי רשימה ארוכה מפורטת של כל הדברים שמרכיבים את האוכל של החיות, ואפילו יסביר לי איזו חיה מקבלת מה. התבדיתי. במקום חיפוש מהיר מהבית, גיליתי מערכת מורכבת שקשה להגיע אליה ולהבין מי עומד מול מי ומי אחראי למה. היה קשה להבין מה קיים בחוק ואילו פתרונות הוא מציע. היה קשה למצוא בעלי מקצוע אמינים שיכולים לתת תשובות והסברים. עם כל זאת, מהר מאוד הסתבר לי שיש הרבה דרכים לעקוף את החוק על-מנת לייצר מזון זול, באיכות נמוכה ואף במחיר פגיעה בבריאות החיות, ולקבל ממנו הכי הרבה תמורה.

במהלך הדרך הופתעתי לגלות את כמויות צריכת הבשר של הציבור הישראלי, ובייחוד בשר העוף. הערכתי שממוצע הצריכה הישראלי יהיה במקום כלשהו באמצע הרשימות העולמיות, אך מצאתי אותנו בראש רשימות צרכני העוף בעולם. כך ששוק ייצור הבשר בישראל גדול מאוד ביחס לגודל האוכלוסיה, ובעל פוטנציאל רווחים אדיר, במיוחד עבור עסקים שמסוגלים לגדל חיות למאכל בעלויות נמוכות.

מאמר זה עוסק בעיקר בתזונתם של עופות פטם ובשר בקר. כי הם בעלי החיים שנצרכים ביותר בישראל ועליהן גם המעקב והפיקוח ההדוקים ביותר וכך היה יותר פשוט להשיג מידע על תזונתם.

נתוני צריכת מזון מן החי בישראל

צריכת בשר בקר

סיכום מעקב אחר שוק בשר הבקר בישראל, שנערך על ידי משרד החקלאות ופיתוח הכפר בסוף שנת 2016 1 מציג עליה קבועה בצריכת בשר בקר בישראל, עד שבשנת 2016 הצריכה לנפש עמדה על 16.1 ק״ג בשר בקר לשנה. על פי נתונים של ה-2OECD, בשנת 2016 עמדה צריכת בשר הבקר לנפש בישראל על 19.9 ק״ג לנפש בשנה.

צריכת בשר עוף פטם

על פי נתונים של ארגון מגדלי העופות בישראל (לא מצוינת השנה שבה נלקחו המספרים)3, הצריכה לנפש לשנה של עופות פטם עומדת על כ-43 ק״ג וצריכת בשר הודו על כ-8 ק״ג לנפש. סה״כ 51 ק״ג לשנה לנפש. לגבי צריכת ביצים,מוערך שהצריכה לנפש לשנה היא כ-225 ביצים.

על פי נתונים של ה-4OECD בשנת 2016 צריכת של עופות פטם בישראל עמדה על 57 ק״ג לנפש בשנה.

מה אוכל הבקר שאנו אוכלים

מקורות מידע

כפי שהוזכר לעיל, הניסיון למצוא מה אוכלות הפרות (ושאר חיות המשק) לא היה קל בכלל ותוצאותיו לא היו מזהירות בלשון המעטה. מכוני התערובת לא ממש מוכנים להסביר מה יש בתערובות (גם משום שהם שומרים על הרכבם הייחודי בשוק וגם מכיוון שחלק מהדברים אינם מחויבים בדיווח ואין להם אינטרס לפרטם). הפיקוח מצד המדינה מצומצם, כך שגם מכיוון המוסדות הרשמיים אין נתונים מדויקים ואין הרבה מסמכים או מחקרים מהימנים שמסבירים את הנושא. עיקר הדברים שנכתבים על נושא המזון לחיות המשק נכתב באתרים של ארגונים למען החיות, הבאים מנקודת מבט מסוימת. אמנם הדברים שהם כותבים בנושא עשויים להיות נאמנים למציאות כפי שנמסרה להם, אך אין הדבר אומר שהמקור הוא מהימן.

בסופו של דבר מצאתי את מרבית הנתונים וההסברים מדו״ח של מבקר המדינה משנת 2008 שביקר ובדק את ההתנהלות הקיימת עבור המספוא בישראל. מצאתי כמה אתרים עם נתוני צריכת בשר לנפש וכמה אתרים של ארגוני מגדלי החיות שהסבירו לי כל מיני נתונים ומונחים. ובנוסף דיברתי עם שמעון אופיר, תזונאי מתמחה של חברת יבוא גרעינים ותוספים למספוא.

לעומת זאת, נסיונותי לקיים ראיון עם תזונאי בכיר מכון התערובת צמח, לא צלחו. תחילה הסכים להיפגש עימי למרות חששותיו הרבים בעיקר מהעובדה שלא ידע במה עוסק המאמר ואיך זה ייצג את חברת צמח, אך לצערי המפגש בוטל עקב חולי שלי. לאחר מכן ניסיתי ארבע פעמים נוספות ליצור קשר ולקבוע פגישה, אך נתקלתי בדחייה או באי מענה.

מספוא

מספוא הוא שם כולל לאוכל ולמזון שאותו נותנים לבעלי החיים. כשאומרים 'מספוא' מתכוונים בעיקר למזון שניתן לבהמות אוכלות עשב. במספוא יש מגוון גדול של מיני מזון והוא נחלק לשתי קבוצות עיקריות – מזון גס (מרעה, שחת, תחמיץ) ומזון מרוכז (גרעינים למיניהם). המספוא כולל גם תוצרי לוואי מעודפים ופסולת חקלאית.

לפי דו"ח מבקר המדינה בנושא מזון לבעלי חיים5, מצוין כי המספוא כולל בתוכו גרעינים, תערובות, מוצרי לוואי מהצומח, מוצרי לוואי מהחי, ויטמינים ותוספי מזון. הגרעינים6 שבמספוא הם גרעינים מהחיטה, שעורה, תירס, סורגום, סויה, אפונה, שעועית, אורז, חמניות, אגוזי אדמה, שיפון, תורמוס, דוחן, פשתה, חיטפון, שיבולת שועל, ליפתית, כותנה וישנם עוד כמה. על פי דו"ח המבקר7 רוב חומרי הגלם למספוא מיובאים.

ראיון עם שמעון אופיר, תזונאי בעלי-חיים

לאור דלות המקורות, חיפשנו בעלי-מקצוע מתחום הזנת בעלי-החיים על-מנת להשיג את המידע ישירות מהשטח. בראיון עימו, הסכים שמעון אופיר, התזונאי של חברת 8ADM ישראל, לחלוק את הידע הרב שלו בנושא האכלת בעלי החיים ובמיוחד מעלי הגירה. אופיר יושב באחד מפתחי הכניסה לישראל של החומרים והמוצרים שמזינים את בעלי החיים. בראיון מספר אופיר שעד שנת 1987 הפתח עבור הכנסת גרעינים מיובאים היה כולו בידיי מכוני התערובת, שהיו היחידים שהיו רשאים לייבא גרעינים לישראל. זאת, עד שנפתח שוק הייבוא וקמו חברות פרטיות כמו ADM. כיום קיימות בין 6 ל-8 חברות פרטיות המייבאות מזון לבעלי חיים, מלבד מכוני התערובת. חברתADM מייבאת כ-700–800 אלף טון של גרעינים ומוצרי לוואי (תוצרים שנותרו בתהליכי ייצור שונים של שמנים או עיסות מגרעינים) בשנה, וכל השוק בישראל מייבא בין 5–6 מליון טון.
חברת ADM ישראל עובדת עם טבלאות ונוסחאות מגוונות ומדוייקות לבדיקת רמות החומרים שנמצאים בכל הגרעינים ומוצרי הלוואי שהיא מייבאת לשימוש הכנת מזון לבעלי חיים. הבדיקות הללו מאשרות או לא מאשרות את מקור הגרעינים והכנסתו לארץ.

לפי הידע והעיסוק של אופיר, מעלי הגירה צורכים אך ורק מוצרים מן הטבע והם:

• דגנים – תירס (שהוא המקור העיקרי והגדול ביותר), חיטה, שעורה, סורגום (דורה), שיפון, ושיבולת שועל.
• כוספאות – בתהליך הפקת שמן מגרעינים נשאר החלבון שהוא בעצם הכוספא. כוספא היא תוצר לוואי מהפקת שמני סויה, לפתית (קנולה), חמניות, ותירס.
• סובין – שהוא בעצם הקליפה שנשארת בתהליך ייצור קמח לבן.
• distiled grains – לכל האחד מהגרעינים יש מוצרי לוואי בתעשיות השונות ובעיקר לתירס. לדוגמא בהפקת אתנול בתהליך נשאר חומר שנקרא distiled grains שהוא בעצם שארית הגרעין המכיל חלבון ושומן.
• מקורות אחרים – שאריות תפוחי אדמה מתעשיות שונות, שאריות לחם, פסולת ממאפיות, החזרי עוגות ושאריות ירקות (או שנפגמו או שהם לא נאים מספיק לשיווק).
• שחת – חציר דגן כמו החיטה למשל.
• תחמיץ – שיטת שימור שנועדה לאפשר שמירת מזון לתקופות ארוכות. את התחמיץ מכינים מגידולי הדגנים בעיקר מתירס וחיטה. התחמיץ שניתן לפרת החלב הישראלית משמש כרכיב המזון הגס המרכזי.
• קטניות – בקיה, אספסת ותילתן.
• שאריות מוצרים מהתעשייה החקלאית – קליפות פרי הדר ממפעלי מיצים (חומר אורגני מלא סוכר), החזרי לחם לרשתות (יש מפעל בארץ המטפל בהחזרים אלו ומספק להזנה חוזרת), ירקות שעברו בירור כמו גזר, תפוחי אדמה, שאריות מתעשיית היין והזיתים, שאריות מהכנת טחינה ועוד.

  בנוגע לשימוש בקמחי בשר, קמחי עופות וקמחי עצמות, אופיר מסביר שהשימוש בהם בקרב מעלי הגירה אסור. מסתבר מדבריו כי כאשר גילו בישראל את האירוע היחיד של הפרה המשוגעת, הובילו הממצאים את החוקרים להבנה שמקור המחלה היה שימוש באבקת חלב אירופאית, שהותקנה מחלב פרות שניזונו, בין היתר, מקמח בשר. קוטנו היחסי וצפיפותו של משק החלב על פני המרחב הגיאוגרפי הישראלי, לצד חשיבותה הגדולה של הרפת בחברה הישראלית הופך את ישראל לרגישה יותר להתפרצות מחלות. לכן, אסר מנכ״ל תנובה שימוש בכל מוצר מן החי בתהליך ההזנה, כולל קמח דגים ושמנים מן החי, שהיו מקובלים מאוד עד אז. לעומת זאת, אופיר מאשר ששמן עוף מפוסטר ומעובד כן נמצא בשימוש בגידול עגלים, מכיוון שהבקטריות מסוגלות להתמודד עם קמח עופות.

  אופיר מבקש להדגיש כי חומר שמיוצר בלולים (צואת עופות) אפשר לקבור בטבע, אבל חבל לא לעשות בו שימוש כשהפרות מסוגלות להפוך אותו לחלבון מן החי. למשל כדוגמת האוריאה – מולקולה חלבונית שאצל בני האדם מופיעה בשתן. היום מייצרים אוריאה באופן סינטטי גם לדישון – מגז טבעי – ומשתמשים בה כמקור לחנקן. בקטריות במערכת העיכול של הפרה הופכות את האוריאה לאבני בניין בגוף הפרה. עם זאת, חשוב לשים לב לכמות הנצרכת, מכיוון שעודפי אוריאה עלולים לצאת אל החלב, אם הפרה צורכת יותר מדי. לכן, רמות האוריאה בחלב נמדדות תדיר. לדוגמא: אם התזונאי נותן עודפי חלבון ולא מספיק אנרגיה בצורת בגרעינים לפירוק, הפרה תפלוט החוצה אנרגיה בצורת חנקן וחלקו גם יהיה בחלב.

  סכנה בריאותית אחרת, נשקפת לדבריו לפרות משימוש-יתר בגרעינים. זאת, מכיוון שצריכת הגרעינים ופירוקם גורמת לעליית החמיצות בקיבה, המביאה בתורה לפגיעה מידית בייצור החלב. מה שמאזן את עליית החמיצות הוא האופן בו הפרה מעלה גירה. התזונאי, כך הוא מתאר, חייב לדעת לתת כמות מסוימת ומאוזנת לכל פרה מאותם סיבים תזונתיים ארוכים שעוזרים בפעולת העלאת הגירה.

  אופיר רואה בפרה בעל חיים משמעותי ביותר באקולוגיה המודרנית, כזה שיכול לקחת ״פסולת אורגנית״ (כל מוצר שאותו לא יצרכו בני האדם בשל סיבות שונות) ולהפוך אותה לאנרגיה. הפרות הן בעצם מפעל לתסיסה בקטריאלית ומסוגלות לפרק כל אוכל ממקור אורגני באמצעות חיידקי מערכת העיכול שלהן. קיבות הפרה הן למעשה מיכל בנפח כ-180 ליטר ובתוכו בקטריות שמפרקות חומר אורגני עבורן ויוצרות חומצות אורגניות שהן חומצות שומן. מכיוון שהחיידקים האלו כל-כך חשובים וקריטיים לבריאות הפרה ולכמות ייצור החלב, תפקידו של התזונאי לדאוג למזון מאוזן ואיכותי שייתן את מלוא התפוקה האפשרית, כך לפי אופיר. בסוף דבריו אלה הוא מתבדח חלקית, ואומר שלדעתו יצרני החלב היו צריכים לקבל בונוס על כך שהן מגדלים חיה שיכולה "לפנות״ את כל הפסולת מהתעשיות השונות ובכך למנוע זיהום סביבתי גדול מאוד.

  לגבי שאריות הורמונים ואנטיביוטיקה בחלב, מר אופיר טוען בתוקף ששאריות אנטיביוטיקה אינן נכנסות למעבדות החלב, מכיוון שהן הורגות את כל החיידקים שאיתם מייצרים את הגבינות ומוצרי החלב. לכן, לדבריו, חשוב מאוד להקפיד הקפדה גדולה על שימוש באנטיביוטיקה אצל הפרות שמניבות חלב. לצורך כך נערכות בדיקות מקיפות בחלב הנאסף מהמשקים, ואם יש חלב שנמצאו בו שאריות אנטיביוטיקה, הוא מופרד משאר החלב. נזק כזה הוא עצום עבור הרפתות, ולכן כיום עושים הרפתנים מאמצי מניעה ונותנים מזון שיזין את הפרה ואת החיידקים ולא ייצור בעיות בריאותיות שיצריכו שימוש באנטיביוטיקה. אין הדבר אומר, כמובן, שהשימוש באנטיביוטיקה פס מן העולם. התרופה הוותיקה עדיין משמשת ברפתות, אך לפי דבריו הנחרצים של אופיר – לא משתמשים בחלב עד שעקבותיה של האנטיביוטיקה נעלמים ממנו.

  בקר לחלב לעומת בקר לבשר

  הבקר אותו מגדלים לחלב הן פרות שגדלות ברפת. העגלות שנולדות ברפת ממשיכות לגדול בה והופכות לחלק מעדר החלב, העגלים, תוצר לוואי לפרות החלב, נמכרים למגדלים שמפטמים אותם לבשר בסככות פיטום צפופות ("מפטמות"). בישראל קיים מספר קטן של עדרי מרעה, שם נשארות הנקבות שנולדות בעדר על מנת שיגדלו להיות פרות ממליטות והזכרים המגיעים למשקל של כחצי טון נמכרים לבשר. עם זאת, כמות העגלים במפטמות גדולה בהרבה מזו שנולדת בארץ. על מנת להשביע את צרכי השוק, מיובאים עגלים מחו"ל וגם הם ממשיכים את חייהם במפטמות עד שיגיעו למשקל שחיטה.

  מה אוכלים עופות הפטם?

  המזון שניתן לעופות הפטם נקרא 'תערובת'. התערובות מורכבות בעיקר מסוגים שונים של גרעינים (בעיקר חיטה ותירס אבל גם סורגום למשל) שנטחנים יחד עם חומרים אחרים, כגון ויטמינים, קמחי בשר וקמחי עופות. השימוש בקמחי עופות ובשר נעשה עבור השלמת חלבונים בהתאם לכמות הגרעינים. אם למשל המחירים בשנה היו גבוהים יחסית לגרעיני התירס או החיטה, משתמשים בפחות גרעינים ומשלימים בקמחי העופות כמקור לחלבון. לאחר-מכן התערובת עוברת תהליך של כיפתות לצורתה הסופית, שנראית כמעין אטרייה חתוכה באורך של ס״מ אחד או שניים.9

  לפי האתר של מכון המזון 'צמח תערובות' התערובת מכילה קוקסידיוסטט, חלבון, סידן, זרחן כללי, נתרן. לא מצוין מה כל אחד מאלו מכיל ומה המקור שלהם.

  קוקסידיוסטטים, לדוגמא, הם תרופות אנטיביוטיות שניתנות בעיקר לעופות למניעת מחלת הקוקסידיוזיס – מחלה הנגרמת מטפיל הפוגע בהם ועלולה לגרום למוות. חומרים אלו הם חומרים כימיים שניתנים לבעלי החיים מיום – בקיעתם ועד לכמה ימים לפני השחיטה. מתן קוקסידיוסטטים מוגדר כטיפול קליני, והמרשמים להם אמורים להינתן ע״י המטפלים הקליניים של כל משק. מה שקורה בפועל זה שכל מכון תערובת מקבל היתר לשימוש בחומרים אלו אחת לשישה חודשים. בסקרים שנערכו בשנים 2005–2007 נמצאו רמות חריגות של הקוקסידיוסטטים בעופות הפטם, מה שאומר שהמגדלים לא מקפידים על זמני השימוש או שקיבלו תדרוך לא מתאים.10

  פיקוח על ייצור ושיווק המספוא בישראל

  הגופים המפקחים

  הגוף המפקח על ייצור, שיווק ובדיקת האיכות של המספוא הוא משרד החקלאות ופיתוח הכפר. מתוקף תפקידו זה, מינה שר החקלאות את מנהל השירותים להגנת הצומח להיות אחראי על צו הפיקוח של המספוא.11 כמה גורמים אחרים הינם גם בעלי אינטרס ונגיעה בתחום, למשל השירותים הווטרינריים12, שמתפקידם לדאוג לרווחת החיות למצבן הפיזי והבריאותי, ותוך כדי כך גם לדאוג לציבור בישראל שניזון מחיות המשק. גם משרד הבריאות, שמתפקידו לדאוג לבריאות הציבור, למניעת מחלות הנגרמות מהמזון שממנו בני האדם בישראל ניזונים, הינו בעל עניין בתחום. ישנן גם הרשויות המקומיות האחראיות על הווטרינרים המקומיים13 שהם חלק מאוד חשוב בשרשרת הפיקוח.

  על מנת לעזור למנהל השירותים להגנת הצומח בנושא המספוא, נושא מורכב וגדול, הוקמו בשנת 2006 שלוש ועדות מייעצות מקצועיות14 – (1) ועדה לאישור תוספי מזון, (2) ועדה לקביעת רמות מותרות של מזהמים במספוא, (3) וועדה לאישור מספוא חריג (שתפקידה לקבוע נהלים להתנהלות עם מספוא שהוכר כבעייתי מבחינת רמות של רעלנים ומזהמים הגבוהים מהתקן). וועדות אלו נחוצות ביותר לפיקוח על המספוא, אך בפועל האנשים הנמצאים בוועדות הם בעלי אינטרסים כלכליים מובהקים, כמו נציגים ממכון וולקני ומשני מכוני תערובת גדולים. בוועדות אין נציגות ממשרד הבריאות, ומהמשרד להגנת הסביבה ונציגי צרכנים.

  החל משנת 2014 15 נקבע כי הגורם האחראי על פיקוח ייצור המזון לבעלי חיים ושיווקו היא הוועדה המקצועית המייעצת. מדובר בוועדה שמונתה על-ידי מנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, או עובד המדינה שהוא הסמיך לעניין זה. בוועדה ישבו ארבעה נציגים עובדי המשרד, נציג שר הבריאות, נציג השר להגנת הסביבה ונציג מוסד להשכלה גבוהה. בנוסף לאלה, שני נציגים ישמשו כמשקיפים בוועדה – נציג של ארגון יצרנים ומשווקים של מזון לבעלי חיים וכן נציג של ארגון הפועל לקידום בריאות הציבור (החייב להיות מוכר על-ידי שר החקלאות ופיתוח הכפר).

  החוקים הקיימים וצווי הפיקוח

  החוק הרלוונטי הקיים היום בישראל הוא 'חוק הפיקוח על מזון לבעלי חיים' (המכונה גם "חוק המספוא"), התשע"ד-2014. החוק קובע את הסדרי הפיקוח על יצור מזון לבעלי חיים ושיווקו, לשם הגנה על בריאות הציבור ועל בריאות בעלי החיים ורווחתם. מטרת החוק הייתה להחליף את ההסדרים החלקיים של פיקוח על מזון לבעלי חיים ושיווקו, שנקבעו לפניו בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מספוא והסחר בו), התשל"א-1971, ולקבוע מסגרת חוקית כוללת המשקפת תפיסת פיקוח עדכנית, שתבטיח שהמזון המוגש לבעלי חיים יהיה בטיחותי ואיכותי.

  חוק המספוא אמנם קיים בספר החוקים משנת 2014, אך בפועל היה אמור להיכנס לתוקף רק שנתיים מאוחר יותר (לפי סעיף 42 לחוק הפיקוח על מזון לבעלי חיים, התשע"ד-2014). בקשת דחייה שהגיש שר החקלאות אורי אריאל בעקבות אי-עמידה בלוחות הזמנים המשוערים, הביאה לכך שהחוק נכנס לתוקפו רק באמצע2017.

  פנינה אורן שנידור16, מנהלת האגף על פיקוח המזון לבעלי החיים במשרד החקלאות, מציינת שהחוק, מסדיר באופן כולל ועדכני את הפיקוח על יצור ושיווק מספוא, לפי התפיסה המקובלת במדינות מפותחות של פיקוח ועקיבות משלב הייצור ועד להזנת בעל החיים, וזאת כדי לאפשר עקיבות ( (Traceability עד לשלב השיווק של מזון שמקורו מן החי לאדם.. שנידור מציינת שתחת החוק מחויבים כלל יצרני המזון לבעלי חיים – מכוני תערובת, מרכזי מזון, יצרני תוספי מזון ומינרלים, ספקי חומרי לוואי, משווקים ויבואנים – בקבלת היתר לפעילותם. גם החקלאים מחויבים בקבלת היתר כתנאי להזנת בעלי חיים. כך שהפיקוח מבוצע הן ברמת היצרן והן ברמת החקלאי על מנת להבטיח שבטיחות המזון נשמרת לאורך כל הדרך. בחינת עמידה בדרישות החוק תתבצע באמצעות מבדקי פיקוח ובקרה, כאשר תוכנית הפיקוח תבוסס על מדיניות של ניהול סיכונים.

  פטורים מקבלת היתר לפי החוק החדש הם: מגדלי צמחים למאכל בע"ח, מגדלי חיות מחמד ומגדלי בעלי חיים עבור צריכה עצמית. ההיתר יינתן לחקלאים, יצרנים ומשווקים, בתנאי שהם ממלאים אחר "תקנות הבטיחות" בהתאם לתחום פעילותם. תקנות הבטיחות קובעות כללים לאישור מבנים ומתקנים לייצור, אחסון, אריזה והובלה של מזון לבע"ח לרבות חובת יצרנים ומשווקים לנהל מערכת בקרת איכות לגילוי ואיתור ליקויים בתהליך הייצור. תוקף ההיתר הוא עד חמש שנים מתאריך הוצאתו, כאשר המנהל, רשאי לקבוע תקופת זמן קצרה יותר להיתר, בהתאם לתכונות וסוג המזון.

  גם בהיבט של הפיקוח, ישנו שינוי תפיסה בחוק החדש, כאשר האחריות על בטיחות ואיכות המזון מוטלת לחלוטין על היצרן, בעוד שהמדינה תפעיל פיקוח עליון בהתאם למדיניות ניהול סיכונים של המזון. לפיכך, יצרן מחוייב:

• לייצר ולשווק מספוא בריא, איכותי ובטוח
• ליישם מנגנוני עקיבות Traceability
• לאפשר שקיפות מלאה על תהליך היצור
• להפעיל מערכת לבקרת איכות וליישום נהלי HACCP
• לבצע Recall בעת תקלה

  באמצעות הפעלת מנגנון זה של הטלת אחריות על יצרן לצד פיקוח עליון של המדינה יוכל משרד החקלאות להבטיח את בריאות ובטיחות המספוא הנאכל על ידי בעלי החיים והמזון המיוצר מהם. הגורם המוסמך לפקח על החוק הינו מנהל השירותים הווטרינרים (שו"ט), ולפיכך הוחל בהקמה של תשתית ארגונית בשו"ט שנועדה לאשר ולפקח על כלל היצרנים והמשווקים של מזון לבעלי חיים. עד לכניסת החוק החדש לתוקף, משרד החקלאות יפעל לפי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים ייצור מזון לבעלי חיים והסחר בו, כאשר הפיקוח יתמקד בעיקר בהיבטים הבטיחותיים והבריאותיים של המספוא.

  האתגרים העומדים לפתחו של הפיקוח

  בשנת 2008, לפני כעשור, בדק משרד מבקר המדינה17 את סדרי הפיקוח על המזון לבעלי החיים ומצא שיש הרבה מקום לשיפור וצורך בחוקים ברורים ומדויקים בשביל ליצור מערכת שתהיה טובה גם עבור בעלי החיים וגם עבור האדם. מממצאיו של משרד מבקר המדינה נראה היה שיש צורך חשוב ובהול ליצר חקיקה חדשה בנושא המספוא. בפועל, עד אמצע שנת 2017 היה רק צו פיקוח בנושא המספוא ותהליך החקיקה לקח שנים רבות. הדו"ח של מבקר המדינה העלה מספר בעיות והן מפורטות ומוסברות להלן:

1. היעדר פיקוח מוחלט על מרכזי מזון – מרכזי מזון לבעלי חיים מייצרים מזון המכונה ״מזון רטוב״, שהוא למעשה מזון שיש בו מעל 14% לחות. צו הפיקוח על המספוא אינו כולל מזון שאחוזי הלחות בו גבוהים מ-14%, מה שאומר שבעצם אין שום פיקוח על רוב המזון שנותנים לחיות המשק. ה״מזון הרטוב״ אינו איכותי כלל (להכנת הבלילים משתמשים בחומרים רבים שערכם התזונתי ירוד ולא נבדק אם מרכיבים אלו מהווים סכנה לבעלי החיים) וכל מרכז מזון יכול לייצר איזה סוג של מזון שהוא רואה לנכון. ה״מזון הרטוב״ כולל בלילים (ערבוב של תחמיץ עם תערובת ממכוני התערובת) ותחמיצים (סוגי ירק שונים כגון, תירס, חיטה, שיבולת שועל, סורגום ועוד שעברו החמצה לשם שימור לטווח ארוך של כמה חודשים ויותר) שאין השירותים להגנת הצומח מפקחים עליהם.
2. היעדר פיקוח על מזון רפואי – מזון רפואי לבעלי החיים לא נכלל בצו הפיקוח הדליל שקיים עבור המספוא בישראל. מזון רפואי לבעלי חיים הוא מזון מרוכז (תערובת) שאליו הוכנסו תכשירים וטרינריים, כלומר תרופות אנטיביוטיות וכדומה. בארה״ב המזון הרפואי מוסדר בחקיקה, באירופה המזון הרפואי מוסדר בתקנות18, ובישראל כמעט ואין פיקוח. בישראל מכוני התערובת ומרכזי המזון מייצרים את המזון הרפואי, כפי שהוזכר לעיל אין פיקוח על מרכזי המזון, משמע שאין פיקוח על המזון הרפואי – על הכנתו, יצירתו הרכבו ושיווקו. משרד הבריאות שאחראי על פיקוח ״סמי המרפא״, איננו מפקח על הכנת המזון הרפואי מכיוון שמכוני התערובת ומרכזי המזון אינם תחת אחריותו. משרד החקלאות לא מפקח על המזון הרפואי כי לטענתו משרד הבריאות אמור לפקח על ״סמי מרפא״. אז מי בעצם אחראי לפיקוח התרופות ותכשירי המרפא שמוסיפים למספוא עבור בעלי החיים? כרגע זה לא ברור במיוחד.
3. ליקויים בבדיקת מעבדה – ישנה מעבדה19 של השירותים להגנת הצומח שבודקת את טיב המספוא, אך ישנם ליקויים קשים בעבודת המעבדה. במעבדה בודקים בעיקר דגימות של תערובות שניטלות באופן אקראי ללא חקיקה מסוימת ואין קנס קיים עבור תוצאות החורגות מן המותר. כדי לאפשר סחר בינלאומי עם ישראל, הוקמה הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, שאחראית לתת אסמכתא למעבדות שונות וגם למעבדה לטיב המספוא. למעשה אין הכרה בכשירותה המקצועית של מעבדת טיב המספוא ומ-76 השיטות השונות לבדיקת דברים שונים במזון לחיות המשק, המעבדה לטיב המספוא קיבלה הסמכה רק ל2 בדיקות – כמות חלבון וכמות נחושת.
4. ועדות מייעצות – על מנת לעזור למנהל השירותים להגנת הצומח בנושא המספוא, הוקמו שלוש הועדות המייעצות שהוזכרו לעיל. על פניו אלו נשמעות וועדות נחוצות ביותר שיכולות מאוד לעזור בחקיקה ופעילות תקינה של פיקוח על המספוא. בפועל האנשים בנמצאים בוועדה הם בעלי אינטרסים כלכליים מובהקים, כמו נציגים ממכון וולקני ומשני מכוני תערובת גדולים. בנוסף אין שום נציגות מהמשרד הבריאות מהמשרד להגנת הסביבה ונציגי צרכנים. זאת אומרת שאין שום איזון בין בעלי מניות ואינטרסים למול בריאות הציבור וכלל הצרכנים.
5. חוסר שקיפות – לפי צו הפיקוח תוספות מזון יכולות לכלול זרזי גדילה, מלחי אמון ושתנן, צבעי מאכל, חומרים משמרים, חומרים מונעי חמצון, ויטמינים, חומרי ניחוח וטעם, תרופות שאושרו בכתב ע״י וטרינר, חומצות אמינו, חומרים משפרי זרימה, חומרים מייצבי כופתיות ואנזימים. בשירותים להגנת הצומח רשומים כ-700תוספי מזון שניתנו להם היתרי עסקה ומותר להכניסם למזון לחי. היתרים לתוספי מזון ניתנים רק למוצרים חדשים וכאלו שלא עברו בעבר בקשה להיתר. כלומר חומרים שקיבלו היתר לפני מעל עשור מותרים לשימוש ללא בדיקה וחידוש ההיתר. לא קיים פרסום של החומרים שמוספים למספוא בשום מקום והצרכנים לא יכולים לדעת או להבין מהם התוספים ואיך הם פוגעים או לא פוגעים בגופנו.
   ניקח לדוגמה שימוש בתכשירים המכילים ארסן. ארסן הוא אלמנט רעיל ביותר שאינו מתפרק בגופנו אלא מצטבר. חשיפה אפילו נמוכה אליו למשך זמן עלולה לגרום לסרטן. תכשירים שבהם יש ארסן מגדילים את הניצול של המזון על ידי בעל החיים ובכלל מייעלת את גידול בעל החיים עצמו. המגדל בעצם מרוויח מכך שתהליך הגידול מהיר יותר. בשנת 2003 התיר מנהל השירותים להגנת הצומח את השימוש בתכשירים המכילים ארסן – כאשר הוועדה לאישור תוספי מזון התכנסה לא היו בה נציגים מהוועדה להגנת הסביבה, כך שגם מעבר להיבט הבריאותי לא נכללו כלל ההיבטים הסביבתיים שבסופו של דבר גם משפיעים על ההיבט הבריאותי. לפי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים משנת 1959 חל איסור על שימוש בחומרים המכילים ארסן, אך בכל זאת מנהל השירותים להגנת הצומח אישר את השימוש בתכשירים אלו החל מ-2004. בשנת 2007 נעשה ניסיון להסדיר ולאסור את השימוש של תוצרים המכילים ארסן, אך הדבר נמשך זמן רב ולא היה מי שיפקח על הנושא ויגרום למיגור של הארסן המסתובב לו תחת אפנו וחודר לגופנו בדרכים שונות ומפותלות20.
6. אחד החומרים הנפוצים בשימוש הם זרזי הגדילה – השימוש בתכשירים (בעיקר תכשירים אנטיביוטיים) אלו נאסר לשימוש בתוספי מזון לבעלי החיים באירופה כבר בשנת 2006. בארה״ב אין איסור והשימוש בתכשירים אלו מותר, והשימוש מותר גם בישראל,21 צו הפיקוח על המספוא מאפשר לרשום שימוש בתכשירים אנטיביוטיים כזרזי גדילה, מה שאומר שהדבר לא מצריך פיקוח אלא רק מרשם מהוטרינר. השימוש בתכשירים אנטיביוטיים ש״מתחפשים״ באופן יום יומי לזרזי גדילה קיים כל הזמן ובכמויות ומינונים הגבוהים בהרבה מהרמה המותרת. ״זרזי הגדילה״ האלו ניתנים בכל תעשיית הבשר – עופות, בקר, דגה, צאן וחזירים.
   

   מסקנות

   לאור הניסיונות שלי למצוא חומר בנושא הזנת בעלי החיים מהם בני האדם ניזונים, בעיקר במאמרים ובראיונות של אנשים במקצוע, המסקנה הברורה ביותר היא שבעצם הנושא שמור מאוד ולא קל להבין ולדעת מה אוכלות החיות. אפילו החקלאים שעובדים עם החיות האלו לא תמיד יודעים מה יש בתערובות המוכנות, מכיוון שחומרי הגלם יכולים להכיל חומרים ושאריות שהם לא מודעים אליהם. אולי הנושא כל כך שמור מעצם כך שהוא מורכב, או אולי כי הוא עלול לגרום להתנגדויות קשות בקרב הציבור שמוצא לנכון להגן על החיות. סיבה נוספת עשויה להיות העובדה שלמעשה המזון לבעלי החיים לא תמיד נשמע הגיוני לצרכן. שימוש במוצרים רפואיים, הורמונים, קמחי בשר ועצמות, זבל עופות או חומרים מזרזי גדילה אולי לא יעברו כל-כך טוב את העין הצרכנית. יתכן שמכוני התערובת חוששים שאם הציבור היה יודע מה באמת יש באוכל זה יפגע באופן ישיר במגדלים, ביצרני המזון לחיות וביצרני המזון מהחיות.

   קשה מאוד לדעת במדויק מה יש במזון לבעלי החיים גם מכיוון שהפיקוח בנושא לוקה בחסר. לקחו שנים רבות, מעל עשור, להכניס לחוק תקנות שמסדירות את ייצור ושיווק המספוא. החוק בא להחליף צו ישן שהוא בעצמו לא מוסדר ונותן המון מקום לפרצות ושימוש לא מוסרי (כמו שימוש במזון ברמה נחותה שיכולה לפגוע בבריאות החיות, ושימוש בתכשירים רפואיים כדי לטפל בבעיה שמזון כזה יוצר).

   עוד מחשבה חשובה היא שמכיוון שקשה מאוד לצרכנים לחזור אחורה ולעקוב אחר הבשר (בקר, עופות, דגים, צאן וחזירים) אותו הם צורכים – מאיפה הגיע, מה אכל, במה טופל – ולקבל החלטה האם הבשר הזה בריא ומזין. צריך לחשוב היטב מה עושים. האם כדאי לצמצם את הצריכה של הבשר בכלל? האם כדאי לצמצם את כמות הבשר שקונים ברשתות ובסופר ואז לאפשר קניה של בשר שכן אפשר לעקוב אחריו אבל עולה יותר? או אולי להפסיק לצרוך בשר בכלל? או להימנע ככל האפשר מצריכת בשר?

   שאלה מעניינת היא מה היה קורה אילו ציבור הצרכנים אכן היה יודע מה באמת אוכלות חיות המשק, בהנחה שחלק מהמזון לא בריא ופוגע הן בחיות והן בנו.

   יכולות להיות הרבה תשובות לשאלות אלו אבל לעניות דעתי הכוח נמצא בקרב הצרכנים. אנחנו צריכים לדרוש לדעת איך גידלו את בעלי החיים שאנו אוכלים וכך גם נדאג שהם יאכלו אוכל מזין ומתאים. דוגמא לכך, הוא תקן "חי בריא" או התקן האורגני שמביא את המגדלים לעמוד בסטנדרטים יותר גבוהים. ככל שדרישה לסטנדרטים תהיה יותר רבה יהיו יותר מגדלים שירצו לעמוד בהם.

---