התארגנות כלכלית כמדד לבריאות קהילתית, קואופרטיבים כמקרה מבחן \ איילת זאושניצר

"עד סוף העשור, המודל הקואופרטיבי יהיה המודל העסקי בעל קצב הצמיחה המהיר בעולם, בוא נודה בזה: המודל הקואופרטיבי הוכיח את עצמו כיותר בר קיימא ממודל המניות. בכל העולם יש דרישה למודל עסקי אלטרנטיבי, שיוביל לאיזון טוב יותר, למעורבות ציבורית גדולה יותר בניהול הכלכלה, למערכת כלכלית הוגנת יותר. המודל הקואופרטיבי עונה על הצורך הזה. אנחנו משקפים את רוח הזמן. זה לא רק המשבר והקריסה של השווקים הפיננסיים, התהליך התחיל עוד לפני כן: עם אנרון, עם שכר הבכירים. אנשים הבינו את הבעיות הרבות של מודל בעלי המניות, והם רוצים משהו שונה. יש צורך במשהו שונה, והתנועה הקואופרטיבית היא הדבר הזה."1

הרעיון הקואופרטיבי נשזר ברעיון הציוני של בינוי אומה עוד מראשית הציונות. הקואופרטיבים של ההסתדרות ותנועת העבודה גילמו את האתוס של היהודי החדש, והקיבוצים היוו את שיא ההגשמה הקואופרטיבית. אלו היו קואופרטיבים שדגלו בתרומת היחיד לבינוי החברה והמדינה, בדרך של שיתוף ושוויון בין חברי הקואופרטיב. לצידם, כבר בתקופת המנדט, צמחו ושיגשגו קואופרטיבים פרטיים אזרחיים במגזר העירוני והכפרי. קואופרטיבים שמטרתם העיקרית הייתה לעזור לאדם הבודד, לסוחר הזעיר-בורגני, לבעל בית המלאכה הקטן – לחנווני, למורה, לפקיד, לאיכר ולפועל בחקלאות, או בבתי המלאכה. התשתית הרעיונית לקואופרטיבים אלו צמחה דווקא מהאידאולוגיה הליברלית שתמכה ביוזמה פרטית, זכות לקניין פרטי, תועלת הפרט ומעורבות מעטה של הממשלה בכלכלה.

סוג אחד של קואופרציה ביקש להקים עולם חדש וחברה מסוג חדש, הסוג השני פעל בתוך השיטה הכלכלית הקיימת מתוך אידאולוגיה שרצתה לבלום השפעת הקפיטליזם, לעדן אותו ולמצוא דרך כלכלית יעילה בתוכו, במטרה להקל על פרנסת האדם ולאו דווקא לשנות סדרי עולם ומשטר. ייתכן כי הרתיעה של צעירים כיום מהרעיון הקואופרטיבי מקורה בזיהוי המוחלט שבין הקואופרציה לרעיון הסוציאליסטי, וכך דווקא החברה הישראלית, שסיפקה לעולם המודרני את הדגמים המעניינים והמתקדמים ביותר של שוויון וסולידריות חברתית, נשארה מחוץ לשינויים הרבים המתרחשים בתחום זה בעולם הרחב בעשורים האחרונים.

בעשורים האחרונים בישראל התרגלנו כל כך להפריד בין חברה לכלכלה ולחשוב שהתחום החברתי שייך לרשויות השלטון ואילו הכלכלי שייך ליזמים ולבעלי ההון. בדרך כלל לא עולה על דעתנו כי שני התחומים יכולים להיות משולבים ונתונים בידי אותו גורם או ארגון המפעיל אותם.

החברה הישראלית מתאפיינת כיום בפירוק המבנים החברתיים ובאינדבידואליזם קיצוני.2 יתכן שהשימוש בכלי הקואופרטיבי בתוך המערכת הזו עשוי להחזיר מעט מתחושת השליטה לחייהם של הישראלים. הקואופרטיב מאפשר שילוב של ארגון חברתי ויוזמה כלכלית. הקואופרטיב מגביר ומרחיב את התרבות הדמוקרטית בקהילה מהשתתפות אקראית לסגנון חיים של אזרחות פעילה, העשויה לתת את אותותיה גם מעבר לתחום פעילותו של הקואופרטיב. אזרחות מסוג זה מאפשרת לבני אדם להשתחרר מתלות במוסדות מדינה לקראת בניית קהילה בריאה וחזקה.

פרק ראשון – קואופרטיבים

"קוֹאוֹפֶּרָטִיב הינו התארגנות אוטונומית של בני אדם המתאחדים מרצונם החופשי כדי לספק את צורכיהם ושאיפותיהם הכלכליים , החברתיים והתרבותיים המשותפים, באמצעות מיזם (enterprise) בבעלות משותפת והמנוהל בדרך דמוקרטית."3

נהוג להתייחס אל קואופרטיב רוצ'דייל כאל הקואופרטיב הראשון. בשנת 1844 התארגנה קבוצה של 28 פועלי טקסטיל ברוצ'דייל – עיירה קטנה ליד מנצ'סטר (אנגליה), שמצאו את עצמם נדרשים להוצאות גבוהות בשל תלותם ברכישת מוצרים מחנויות בבעלות מעסיקיהם. הפועלים התאגדו בקואופרטיב צרכנים ויצרו מסגרת ארגונית שאפשרה להם לרכוש את כל הדרוש להם במחירים זולים יותר. הקואופרטיב איפשר לחבריו לרכוש את כל הדרוש להם במחירים הוגנים, בלי שיהיה מי שירוויח על חשבונם. אולם הסתכלותם הייתה רחבה יותר ומטרתם המוצהרת הייתה לפעול לסדר חדש המבוסס על עקרונות של שיתוף פעולה קהילתי במקום תחרות, כדרך לשיפור חברתי. הקמת החנות ב-1844 הייתה תחילתו של תהליך התפתחות המקיף כיום תנועה קואופרטיבית עולמית רב-תחומית המונה 800 מיליון חברים בלמעלה מ-100 מדינות4.

ברית הקואופרטיבים הבינלאומי (ICA – The Int. Cooperative) הוקמה ב-1895 כהתאגדות של הקואופרטיבים שפעלו באותה עת. ל-ICA יש מעמד של ארגון מייעץ לאו"ם והוא הארגון הלא ממשלתי הוותיק ביותר בעולם. ב-1995 קבע ה-ICA הגדרה לקואופרטיב, ולצידה רשימה מעודכנת של ערכים ועקרונות. הערכים שהוגדרו הם: עזרה עצמית, אחריות אישית, דמוקרטיה, שוויון, הגינות (equity) וסולידריות, ערכים אתיים של יושר, פתיחות, אחריות חברתית ועזרה לזולת. מעבר לערכים את העקרונות לפעולת הקואופרטיב ניתן לחלק לשלושה: עקרונות להתנהלות פנימית של התאגיד הקואופרטיבי, עקרונות שעניינם חיזוק התפיסה הקואופרטיבית ועקרונות המגדירים את מחויבותו של הקואופרטיב כלפי חוץ – קהילה חברה מדינה עולם5.

1. הצטרפות חופשית ופתוחה.
2. ניהול דמוקרטי, ההחלטות מתקבלות על פי הכלל "אדם אחד – קול אחד" ההנהלה נבחרת על ידי כלל החברים ואחראית בפניהם.
3. השתתפות כלכלית של החבר – החבר משקיע מכספו בהון העצמי של הקואופרטיב. ההון נשאר בבעלות משותפת של הקואופרטיב.
4. קבלת ריבית מוגבלת – אם בכלל, על מניית החברות, הקצאת עודפים מוגבלת לאחת המטרות האלה או לכולן: פיתוח הקואופרטיב, בניית קרן שמורה שלפחות חלקה לא ניתן לחלוקה, תגמול החברים בהתאם להשתתפותם בפעילות הקואופרטיב וקידום מטרות אחרות על-פי החלטות החברים.
5. אוטונומיה ועצמאות – הקואופרטיבים הם ארגוני עזרה עצמית המנוהלים בידי חבריהם. במקרה של הסכמים עם ארגונים אחרים או גיוס הון ממקורות חיצוניים, ייעשה הדבר בתנאים המבטיחים את הניהול הדמוקרטי של החברים והשומרים על האוטונומיה של הקואופרטיב.
6. חינוך והכשרה בנושאי הקואופרציה לטובת החברים, הוועד הנבחר, המנהלים, הפקידים והציבור הרחב.
7. שיתוף בין הקואופרטיבים ברמה המקומית, האזורית, הלאומית והבינלאומית.
8. דאגה לקהילה – הקואופרטיבים פועלים למען פיתוח מתמשך של קהילותיהם באמצעות מדיניות הנקבעת על ידי חבריהם. קואופרטיבים מהווים אמצעי חשוב לפיתוח קהילתי, משום שבאפשרותם לפתור בעיות מקומיות רבות על ידי גיוס משאבים מקומיים; בזכות המשאבים והפיקוח המקומיים, מאפשרים קואופרטיבים לשמור על האחריות וההכנסות בידיים של חברי הקהילה המקומית. ניתן לחלק את הקואופרטיבים לשתי קבוצות: אלה התורמים לפיתוח קהילתי באופן מכוון ואלה התורמים לפיתוח קהילתי באופן לא מכוון. היות ובעלי הקואופרטיבים בדרך כלל שייכים לאותו המקום, הקהילה מרוויחה הרבה יותר מפעילות קואופרטיב מאשר מפעילות חברה פרטית ארצית. בנוסף לכך, קואופרטיבים משפיעים על הרמה החברתית של הקהילות, מאפשרים לפתח כישורי מנהיגות, ניהול עסקי ופתרון בעיות 6.

פרק שני – קואופרטיבים בבריאות קהילתית

בריאות קהילתית מוגדרת כ"מכלול הנושאים הנוגעים או משפיעים על בריאות הקהילה ככלל ועל היחידים המרכיבים אותה בפרט. בין תחומים אלו נמצאים התחומים שלרוב מייחסים להם קשר לבריאות, כמו תזונה, תנועה, איכות האוויר, מקצב החיים ובריאות הנפש. אך מחקרים רבים מעידים כי יש חשיבות בריאותית עצומה גם למבנה הקהילתי, למערכות היחסים הכלכליות, למידת האמון בקהילה ולחוסן הקהילתי ככלל"7 (המרכז להנהגת הבריאות 2016.)

הקואופרטיב עוסק במערכות היחסים הכלכליות, ככזה הוא מתכתב ישירות עם עקרונות תפיסת כלכלה מקומית מקיימת. כלכלה מקומית מקיימת (כמ״מ) כפי שמוגדרת במסמך אסטרטגי של שתיל ומרכז השל, היא אסטרטגיה לפיתוח כלכלי המציעה תשובה לשאלת המפתח: כיצד עושים פיתוח כלכלי ראוי? כמ״מ מניחה שפיתוח ראוי הוא כזה הלוקח בחשבון שלושה מעגלי חיים השזורים זה בזה: המעגל הכלכלי, המעגל החברתי והמעגל הסביבתי. ביסודה של הכמ״מ עומדת גישה אידאליסטית אך מעשית רחבה יותר של ״כלכלה חברתית״ המכונה בספרות גם בשם ״פיתוח כלכלי קהילתי״ . עניינה של גישה זו הוא בראש ובראשונה במאבק ״מלמטה״ בעוני. גישה זו מהווה אלטרנטיבה לגישות שליטות לפיתוח כלכלי בכך שהיא מכּוונת קהילה ומשלבת מטרות חברתיות, כלכליות, וסביבתיות. כמ״מ מזהה את המקומיות כעוגן גאוגרפי וחברתי העשיר במשאבים, על אף שלעתים קרובות אלו הם מאפיינים חברתיים ותרבותיים שאינם נתפסים בדרך כלל כ״הון״ אלא כחיסרון, ואפילו כמכשול לפיתוח מודרני. עוד מתייחסת המקומיות לזכות ולבעלות של האוכלוסיות המקומיות על ״המקום״ ולזכותן ליהנות מפֵירות הפיתוח שלו. דגש זה חיוני במיוחד ביחס לקהילות ולאוכלוסיות החיות בפריפריה הגאוגרפית והחברתית של ישראל, לאור סיטואציה בה תכניות הפיתוח מתעצבות במרכז ומניחות אסטרטגיות פיתוח המבוססות על ייבוא הון ואנשים מהמרכז. אסטרטגיית פיתוח זו מניחה שהאוכלוסיות המקומיות תתפתחנה כפועל יוצא של פיתוח המרכז, ועל כן רוב מאמצי הפיתוח מושקעים ב״משיכת אוכלוסיות חזקות מהמרכז״. אלא ששוב, פיתוח ראוי צריך לתת תשובה חיובית לשאלה: האם הפיתוח תורם לרווחתן של אוכלוסיות מקומיות ושל הסביבה באופן מקיים? האתגר של פיתוח ראוי הוא המידה בה מעוגנות תכניות הפיתוח המקומי: בפעילות כלכלית, חברתית ותרבותית כמו גם בסביבה המקומית; ובמידה שהן עונות על עקרונות של צדק חברתי וסביבתי8.

אלפי קהילות ברחבי העולם מתמודדות עם אתגר זה על-ידי פיתוח והפעלה של קואופרטיבים מסוגים שונים. המודל הקואופרטיבי מהווה יסוד מרכזי בעיצוב כלכלה מקומית. המודל העסקי הקואופרטיבי תורם לפיתוח כמ״מ בחמש דרכים. ראשית, הקואופרטיב הוא עסק בבעלות מקומית שנועד לשרת את צרכי הקהילה ולהגדיל את סך נכסי הקהילה – פיננסיים, ארגוניים ותרבותיים. שנית, הקואופרטיב מגביר ומרחיב את התרבות הדמוקרטית בקהילה לתחומי חיים נוספים מעבר להצבעה בבחירות. הקואופרטיב אף תורם להבנה שדמוקרטיה איננה אקט טכני של השתתפות אקראית אלא מהווה סגנון חיים. שלישית, הקואופרטיב מאפשר לאנשים רבים גישה לשווקים שלא היו יכולים לגשת אליהם או להתחרות בהם כיחידים. כך לדוגמה, במקום שכל כורם במושב לכיש ישווק בעצמו את הענבים שהוא מייצר, הקימו בעלי הכרמים את הקואופרטיב ״ענבי טלי״ וכיום הם שולטים בסקטור. המודל העסקי הקואופרטיבי מאפשר להמונים להשיג יתרונות שאלמלא התאגדותם היו נשארים נכס בלעדי של בעלי הון גדולים. רביעית, תהליך שבו בני אדם מתאגדים מרצונם ועל-ידי כך משיגים יתרונות ומספקים לעצמם צרכים, הוא הבסיס להעצמה של היחיד ושל קהילתו. חברי קואופרטיב מצליח יוצרים לעצמם כבוד ותדמית עצמית חיובית התורמת לקידום הקהילה כולה. לבסוף, התוצר המצרפי של ארבע הדרכים לעיל הוא הפיתוח המקומי במובן הרחב והחיובי: פיתוח המתמקד בבני אדם אשר לומדים לקחת אחריות על חייהם תוך סיפוק צורכיהם ופיתוח יכולותיהם וכישוריהם9.

קואופרטיב ״אור-גינון״ שייסדו ישראלים יוצאי אתיופיה בנתניה. המתאגדים הם חלק מקבוצת אוכלוסייה המתקשה לבסס את עצמה מבחינה כלכלית. כיחידים, לא הצליחו חברי הקואופרטיב להשיג תעסוקה מפרנסת, ולכן קבוצת העולים התאגדה כאגודה שיתופית. שמונת חברי הקואופרטיב ״אור-גינון עולי אתיופיה״ עובדים כיום בגינות ציבוריות כקבלני משנה. גם במקרה זה החלופה להתארגנות קואופרטיבית הייתה אבטלה והידרדרות חברתית וכלכלית. המודל הקואופרטיבי מספק כאן פתרון מוצלח יותר מהניסיון של בודדים להתגבר בנפרד על המכשולים המונעים מהם לשמור על כבודם ולפרנס את משפחותיהם.

״שומר ישראל״, חברת שמירה שהוקמה על-ידי עולים חדשים ממדינות שונות והמאוגדת כקואופרטיב. חמישים חברים הקימו את האגודה השיתופית ורכשו את מניותיה. הם פועלים הן כחברי ההנהלה והן כעובדי התאגיד. בנוסף לשכר מושכים החברים מרווחי החברה על מנת לשפר את רמת ההכנסה. עובדי ענף השמירה הם אחת מקבוצות העובדים המנוצלות ביותר במשק הישראלי. כחלק מנוהל ההעסקה של חברות כוח אדם מפוטרים מרבית עובדי הענף כל תשעה חדשים על-ידי מעסיקיהם, המשתחררים בכך מחובת הענקת זכויות סוציאליות. חברי ״שומר ישראל״, לעומת זאת, מבטיחים לעצמם תנאים כמו דמי הבראה וקרן פנסיה. עסקי הקואופרטיב התפתחו בשנים האחרונות וחברי האגודה מעסיקים היום שומרים שאינם חברי הקואופרטיב (אם כי ניתנת להם האפשרות להצטרף כחברים לקואופרטיב). אותם שכירים נהנים גם הם משכר בטוח ומתנאים סוציאליים על פי חוק. גם במקרה זה מאפשר המודל הקואופרטיבי לחבריו להבטיח את עתידם באמצעות אספקת תעסוקה הוגנת ותנאים סוציאליים מכבדים בהשוואה לעמיתיהם המתמודדים כשכירים בשוק העבודה הישראלי. לעתים יש נטייה להניח שהמודל הקואופרטיבי מתאים למדינות עניות בעולם המתפתח או לאוכלוסיות מוחלשות כמו הקהילה האתיופית בישראל. אבל בחינה של המציאות במדינות מערביות שונות מצביע על התרומה של המודל הקואופרטיבי גם בקרב כלכלות חזקות אף יותר מזו הישראלית. בארצות הברית, קואופרטיבים בתחומים של קמעונאות, סיטונאות, חקלאות, שירותים פיננסיים, אספקת חשמל ומים ואספקת שירותים קהילתיים יוצרים מעל לשני מיליון מקומות עבודה, ומייצרים מחזור עסקי של מעל 650 מיליארד דולר בשנה. דוגמה אופיינית לתופעה היא הקואופרטיב הצרכני בהנובר בצפון מזרח ארצות הברית. הקואופרטיב החל בשנת 1936 כהתארגנות של שמונה עשר תושבים של עיירה קטנה, אשר חיפשו להוריד את עלויות המזון שלהם והחלו להזמין ביחד מוצרי מזון על מנת להשיג מחירים טובים יותר. כעבור שנה פתחה הקבוצה מכולת בעיירה. היום יש לקואופרטיב ארבעה סניפים אשר משרתים 20,000 משפחות תושבי העיירה והסביבה, עם מכירות של יותר מעשרים מיליון דולר בשנה. הקואופרטיב מספק מזון במחירים תחרותיים כאשר הוא נותן עדיפות לספקים מקומיים ועל-ידי כך תורם לכמ״מ. חלק מרווחי הקואופרטיב מחולק לחברים וחלק מושקע בפרויקטים קהילתיים10.

סיכום

במאמר הוצג הרעיון הקואופרטיבי ותחום הבריאות הקהילתית. מהדוגמאות שהובאו במאמר ניכר כי הרעיונות והערכים שעומדים בבסיסו של הקואופרטיב עומדים בקנה אחד עם העקרונות המנחים להנעת בריאות קהילתית, זאת, מאחר והקואפרטיבים מהווים מנוע לפיתוח קהילתי ומעצימים את הקהילה. בנוסף, במקרים רבים משמש הקואופרטיב כלי להחלפת כוחות חיצוניים בכוחות מקומיים, כך הוא מאפשר ביטחון אישי וקהילתי לחברים בו.