הדברים שנשא אורי בכנס הנהגת הבריאות הראשון, שנערך במכללת דאו ברמת-יוחנן, 23.3.14
אני חושב שמעולם לא קראתי דברים מדף, ואני לא בטוח מדוע אני עומד לעשות זאת כעת. אולי זה הזמן ואולי השאלות שלא מאפשרות לי לירות מידע מהשרוול. אולי כדי לחדד את המסרים שיש לי למסור, ואולי זו החשיבות הרבה שאני מייחס למעמד פה היום. כבר חצי שנה שהמסלול שבנינו, תכננו וחלמנו עליו פועל וחי – "הנהגת הבריאות".
אני נמצא בנקודת משבר. אחרי שבוע קשה מאוד בו אני בוחן שוב ושוב את נושא הקהילה. האם אני יכול להשפיע על הקהילה שלי? זו שאני חי בה. איך אפשר לעשות את זה?
כחברה, אנחנו נמצאים בתהליך של התפרקות קהילתית, שניתן לראות אותו בכל מקום מסביבנו – בבחירה בתרבות צרכנית במקום עשיה תרבותית משותפת, בפערים, במצוקות, בדרך בה אנשים מתייסים לזולת כאן לידנו ובמקומות רחוקים. כל דבר הופך להיות מוצר ומלמדים אותנו לחשוד באינטרסים של כל אחד. כשאני מלמד על ההיסטוריה של התזונה, אני מספר, על העבדות במטעי הסוכר לפני 400 שנה, ואנשים אומרים לי "זה היה לפני 400 שנה כיום אין דברים כאלו", אבל אפשר גם לקרוא בעיתון של ערב שישי האחרון, אמנם רחוק מכאן, אך קרוב מאוד, ושוב, על מטעי הסוכר, איך הממשלה בקמבודיה מפקיעה את האדמות החקלאיות של הכפרים הקטנים ונותנת לתאגידים גדולים לנטוע מטעי סוכר ולהעסיק את המקומיים בתנאי עבדות, 14 שעות ביום תמורת שניים וחצי דולר, ואת זה קראתי בסוף השבוע האחרון בעיתון ישראלי. בעברית. אחרי כתבה בעיתון אחר על איך מייצרים את הבדיל שנמצא בכל טלפון סלולארי שאנחנו מחזיקים.
חשוב לי להסביר מדוע לדעתי הדרך לחיבור בחזרה נעוצה, בתור התחלה, ביכולת שלנו לחלוק במזון. ואחר כך- או כחלק מזה- גם ביכולת שלנו למצוא אותו קרוב אלינו.
חוסן ויציבות של קהילה בנויים ממגוון ומאופי הקשרים בין חברי הקהילה. זהו ההון החברתי של הקהילה, והוא משאב חשוב מאין כמוהו עבור הבריאות שלנו, הנפשית כמובן, אבל גם הפיסית. כבר נחקר והובהר שקהילה חסונה יכולה להאריך את חיי חבריה בשנים רבות ובריאוֹת. מחקר האזורים הכחולים, הראה שהגורם הקהילתי הוא אולי הגורם המשמעותי ביותר באריכות ימיהם ובבריאותם של החברים בקהילה, הוא הראה זאת בסרדיניה ובאוקינווה אך גם כאן בארץ נעשה מחקר שהראה תוצאות דומות.
אוכל ותזונה יכולים להיות גורם מפורר ומנתק אך הם יכולים להיות גם המקום ממנו נתחיל לבנות מחדש את הקהילות שלנו. גורם מחבר ומחזק.
יש משהו שאני נוהג לומר על כל במה ותחת כל עץ רענן – שהמסקנה המרכזית שלי ממחקרי היא שאנחנו נמצאים בתהליך של התרחקות מהאוכל שלנו, ושככל שאנחנו מתרחקים יותר ממקורות המזון שלנו אנחנו מעמידים בסכנה גם את הבריאות שלנו, גם את הסביבה שלנו וגם את הקהילה שלנו.
אני חושב שהיום אני יכול לחדד את האמירה הזו ולהגיד, שהמפתח לחיזוק הקהילה, הוא יצירה מחודשת של קשר עם מקורות המזון.
Breaking bread together – לחלוק את פת הלחם שלנו ביחד – הוא מושג תרבותי עתיק. אנחנו חולקים את פת הלחם שלנו. בילדותי, אבי היה מחלק בערב שבת את החלה בין בני הבית כאקט סימבולי. הלחם שהוא הבסיס לתרבות החקלאית שלנו, הרי נאמר "בזיעת אפך תאכל לחם", והוא, הלחם, יכול להוות היום גם מדד לשאלה האם התרבות הזו מקיימת את אנשיה.
כיום אנחנו כבר כמעט לא חולקים את פת הלחם שלנו, אנחנו לא מסייעים אלה לאלה בגידול המזון, אנחנו אפילו לא קונים את האוכל שלנו אלה מאלה. אנחנו יוצאים מהקהילה לרכוש מוצרים בחנויות גדולות, אליהן הוא מגיע בנסיעה ממקומות רחוקים ועלומים עבורנו.
כלל אצבע עבור מוצרי המזון שמגיעים ממרחקים הוא שככל שהמוצר זול יותר (אבל זה תקף גם במוצרים היקרים), כך יש סיכוי גדול יותר שהרסו סביבתית את המקום ממנו הוא הגיע או שהשתמשו בעיבוד של מוצר זה בחומרים שאנחנו לא היינו נוגעים בהם או שפגעו באנשים של המקום כדי לספק אותו עבורנו. בדרך כלל שלושתם נכונים. זה נכון מהקינואה היקרה והיוקרתית ועד לסוכר או לנסיכת הנילוס.
האוכל הופך ממשהו שקושר בינינו באופן אינטימי למוצר שהופך אותנו לצרכנים אנונימיים. תמיד אנשים אומרים לי שהם מפחדים שהשכן שלהם, הקצב, ירמה אותם, ולכן לא קונים אצלו. אז אני שואל אותם "ובסופר אתם יודעים שלא מרמים אותכם?" אז בדרך כלל הם משיבים שבסופר לא אכפת להם כי הם לא יודעים "רחוק מהעין רחוק מהלב". על זה אנחנו יכולים לבנות, על זה שעוד אכפת לנו ממה השכן שלנו חושב, עד כדי כך שאנחנו נעלבים ממנו או מרגישים מרומים. יש פה עדיין קשר שאנחנו יכולים לבנות עליו.
אחד ההבדלים המרכזיים ביננו לבין אבותינו הלקטים-ציידים, אלו שהיו הכי קרובים לאוכל שלהם, זה שאצלם לא היה כסף. לא שיש לי בעיה עם כסף, אבל הוא מסמל היטב את המרחק שנוצר בינינו לבין כל מה שמקיים אותנו. אצלנו המרחק הזה עצום, אצל הלקטים-ציידים לא היה פער כזה ומה שאנחנו יכולים לומר עליהם זה שעיקרון חלוקת הפת וההשתתפות בו היה מרכזי אצלם. אולי אנחנו יכולים ללמוד מהם משהו.
רק לפני שבוע בפורים הכנו משלוח מנות, מצווה שמגיע מהמסורת שלנו שמטרתה המקורית הייתה גם לסייע לזקוקים אבל גם לחזק את הרעות ואת הקשרים הקהילתיים. לחזק ולחבר. אבל כשביקרתי בת"א ביום הפורים ובמקרה נתקלתי באם, שעסקה בקניית מותגי מזון מזיקים, על-פי רשימה שקיבלה מהגננת, כדי שיהיה לבנה משלוח מנות הומוגני לחלק בגן, למרות שבבית אוכלים בריא, הבנתי שגם את המסורת הזו איבדנו, כמו אחרות רבות.
הרי גם מצוות המעשרות, שכל כך מקפידים עליה במגזר הדתי, במקורה מטרתה הייתה לתת חלק מיבולך לכוהנים ולעניים. מזה את החלק של העניים ביטלו (כי הרי אין עניים בעם ישראל), ואת המעשר של הכוהנים משמידים (כי כהנים באמת אין בבית המקדש). וכך מאות אלפי טונות של מזון הולכות להשמדה מידי שנה כאשר אנשים רעבים ל"לחם". זה סימפטום, כי עוד מוצרי מזון רבים מושמדים מידי שנה כדי להשפיע על מחיר השוק, גם בירקות ופירות, וגם החברות הגדולות לא מוכנות לחלק את המוצרים הפגומים שלהם לעניים ומשמידות אותם כדי שלא ישפיעו על כלכלת השוק. רק אתמול שמעתי על נוהל קבוע של מגדלי האבטיחים בו הם אוספים את האבטיחים בשדה רק בכמות שמשתלמת להם מבחינה כלכלית ואת השאר הם לא משאירים לעניים ללקט אלא משמידים בכוונה תחילה באמצעות מחרשות. זה המקום בו הכסף נמצא לפני הקהילה או לפני האנשים.
מה יקרה אם נהפוך את הפירמידה של האוכל ונחזיר אותו קרוב אל הבית? מה זה יעשה לקהילה שלנו? לבריאות שלנו?
יש לי כבר קצת ניסיון עם זה. כשאני ניסיתי להתקרב לאוכל שלי, בשנה המקומית שלי, רכשתי לי בעיקר חברים רבים מהקהילה שלי. פתאום לאנשים שסייעו לי להשיג את האוכל שלי, היו פנים ושמות, הכרתי את משפחותיהם ואת אומנותם. את אסף הטוחן שלי, את עופר, סער, הילל ועוד. עליהם אני סומך בעיניים עצומות, מבחינתי הם חלק מהקהילה שלי. בעקבות כך נוצרו קשרים והתחזקו חיבורים. לאחר מכן, פתחנו ערוצי מידע רבים שהעלו את רמת החיבורים בין יצרנים ומגדלים לבין חברי קהילתם. האוכל הוא בשבילי מקפצה שמאפשרת לי לחזק את הקשר שלי עם הקהילה, ואין לי ספק שהוא יכול להוות כזו גם לרבים אחרים, הרי כולנו אוכלים. כך לפחות אני מקווה.
אך, האם זה אפשרי בכלל? הרי הרמב"ם כתב ש "אדם הוא מוטה לרעיונות על-פיהם הוא צמח, עליהם הוא גדל והתרגל, ואותם הוא רכש בדרך הטבעית; והוא מתרחק מרעיונות מנוגדים, אפילו אם הם יותר נכונים. כך שהוא מעדיף אוכל גרוע אליו הוא רגיל על פני אוכל טוב אליו הוא לא רגיל." תורגם מילה במילה מערבית.
אך אל לכם לשכוח שהרמב"ם חי בדיוק בסופה של אחת התקופות עם השינויים התרבותיים מהגדולים שהיו בהיסטוריה האנושית, האימפריה הערבית. המפעל הגדול והמפואר ביותר של האימפריה הערבית היה מפעל תרבותי בו הונחלה תרבות מפוארת לכלל שיטחי האימפריה וזאת במימון המדינה. אמנם היה זה מפעל תרבותי ענק שארך כמאתיים שנה וזה היה כבר לפני אלף שנה, אך בזכות מפעל זה השתנתה התרבות הערבית לגמרי והשפיע על כל חלקי העולם, רבות מהמילים בהן העולם האנגלוסקסי מתשמש כיום הן מערבית: בננה, קנדי, אלגברה, אפילו את הספרות קיבלנו מהם.
עוד מעט תשמעו מעלית על הפרוייקט המדהים שעושה המועצה ברמת הנגב, פרוייקט שמטרתו להשפיע על התרבות, ליצור תרבות שבה לאנשים אכפת מהשאלה מה הם אוכלים, מאיפה זה מגיע ואחד מהשני. אחד הדברים הכי חזקים שעשינו במסגרת הפרוייקט ברמת הנגב היה סדנאות אפייה קהילתיות. בחרנו אנשים משפיעים בקהילה וערכנו אצלם בבית, סדנת אפייה של לחם שאור מלא קהילתית, מקמח מקומי. ככה גם התייחסנו לבריאות, גם למקומיות וגם החזרנו את הלחם למרכז הקהילה. אפילו ראש המועצה אירח סדנא כזו בביתו הפרטי. יש אנשים גם בקהילה וגם במועצה של רמת הנגב שרוצים לעשות שינוי, ועם הרצון הזה, ביחד, הם מצליחים לחדור מאוד עמוק.
זה אפשרי. ייתכן שזה יומרני לומר שאנחנו חפצים ב"שינוי תרבותי" או שאנחנו יכולים להשפיע כך, אבל מה שבטוח זה שאם לא נציב לעצמנו מטרה כזו – לא נצא אפילו לדרך. אולי לא נוכל בימינו להשלים את תהליך השינוי התרבותי, אבל כל צעד של כל אדם הוא צעד משמעותי.
מבחינה חינוכית אין באפשרותנו להתעלם מהדרך שאנחנו מאמינים בה, גם אם כל מי שמסביבנו חושב שאנחנו לא שפויים. אני עושה הרצאות רבות ואני כבר רגיל שבתחילת כל הרצאה שלי, כשאני מספר שאני לא הולך לסופר, אנשים קודם כל חושבים שמשהו אצלי לא בסדר. ואחרי קצת מחשבה רבים מהם ממש בעצמם מוצאים דרכים בהם הם גם כבר עושים חלק מזה כשהם קונים מחבריהם או שהם יכולים ורוצים ורק צריכים דחיפה קטנה בשביל לבצע.
לפני כמה חודשים, התקלקל לי האוטו וישבתי יום שלם במוסך, היו לי שם הרבה שיחות עם הרבה אנשים במהלך היום הזה, על כל מיני נושאים מכלכלה ועד מכונאות. השבוע שוב הזדמנתי למוסך, שם ניגש אלי אחד החברה ואמר לי, "אתה יודע מאז השיחה שהייתה לי איתך ירדתי 7 ק"ג", אני לא זוכר את השיחה, אבל הוא הפסיק לאכול סוכר וקמח לבן. לפעמים ההשפעה של משפט אחד יכולה להיות מאוד משמעותית ויש סיכוי שלא תפגשו בתוצאותיה, אבל היא כן שם.
הקמנו את המסלול להנהגת הבריאות מתוך אמונה שאפשר לעשות שינוי כזה. ומתוך כוונה להכשיר כמה שיותר אנשים שיוכלו להוביל שינוי כזה בקהילה, במשפחה ובעצמם.
זו המטרה שלנו כאן ואנחנו כאן כי אנחנו מאמינים שביחד נוכל ליצור שינוי חשוב ומשמעותי להבראת הקהילות שלנו.
צאו ללקט, הכינו את האוכל שלכם בעצמכם, קנו מבעלי מלאכה מקומיים, חזקו את הקהילה וכמובן – הצטרפו אלינו, אנחנו כל הזמן מחפשים שותפים.