על הרוח בכתבי הרמב"ם

אמנם פרויד, בן המאה ה-19, נחשב לאבי הפסיכולוגיה כמדע, אולם ההתייחסות לנפש קדומה ממנו בהרבה. עוד בכתבי הרפואה העתיקים אפשר למצוא התייחסות מעמיקה לנפש האדם. הפן הנפשי ברפואה הערבית הקדומה כונה "רוח" (פנאומה ברפואה היוונית, צ'י ברפואה הסינית). בעבר היה הקשר בין הרוח לגוף חלק בלתי-נפרד מהגישה הרפואית, הרופאים טיפלו בשניהם. תודות לנבירתי בכתביהם לצורך כתיבת הדוקטורט, בקיץ הישראלי החם והמהביל, נתקלתי לאחרונה בקטע מעניין שכתב הרמב"ם והעניק לי דחיפה בכיוון הנכון.
את הקטע מצאתי באגרת שכתב הרמב"ם במצרים, בתחילת המאה ה-13, המכונה: "הנהגת הבריאות". כמו כל כתבי הרפואה של הרמב"ם, גם האגרת הזו נכתבה בערבית. על פי הכתוב בה יועדה האגרת לאלאפצ'ל, בנו של צלאח אל-דין, שהיה שליט מצרים באותה התקופה. אולם חוקרים מעריכים כי עוד בעת כתיבתה היא נכתבה כך שתוכל לשמש עוד רבים שיעזרו בה לאורך שנים רבות, וכך אכן קרה. מאוחר יותר תורגמה הנהגת הבריאות של הרמב"ם גם לעברית וללטינית.
בין שלל העיצות לשמירה על אורח חיים בריא, כוללת האגרת פרק העוסק בבריאות הנפש ובהנהגתה. הפרק איננו פשוט להבנה ולפרשנות, כדי להבינו יש לקנות לפני-כן ידע רב בתחום הרפואה הערבית של ימי הביניים, או לכל הפחות – להוסיף פרשנות נרחבת לטקסט. עם זאת, אפשר גם להסתפק בקריאת קטעים ממנו, וללמוד מהם הרבה. כבר בתחילת הפרק מבקש הרמב"ם להדגיש את חשיבותה של הרוח – הוא פותח את הפרק בהצהרה כי הפעילות של הנפש משפיעה על הגוף השפעה מהותית שקל להיווכח בה. הדוגמה שהוא נותן לכך היא כי אדם חזק, שקולו חזק וערב ואור פניו מבריק, אם פתאום יקרה לו דבר מה לא טוב, פניו יפלו והוא לא יזהר יותר וקומתו תתכופף וקולו יהיה צרוד ודק עד שיחלה. כמו כן, מתאר הרמב"ם, גם ההיפך ייתכן – אדם שגופו חלש וקולו דק, גופו יתחזק, פניו יאירו, תנועתו תמהר וקולו ירום כשישמח שמחה גדולה.
אין זאת אלא כי לפי תיאורו של הרמב"ם – כוחו של הגוף הוא כוחה של הנפש ולהיפך. אפילו ממרחק השנים – מורה דגול הוא הרמב"ם. גם בקליניקות שלנו היום אנחנו רואים באופן יום-יומי מצבים רפואיים שאי אפשר למצוא להם רפואה מבלי לטפל בנפש. אפילו כדי לפתור בעיות בתחום הגסטרונומי ביותר באנטומיה – מערכת העיכול, מערכת שקשורה ללא ספק לאופי התזונה, לא תמיד מספיק שינוי תזונתי. לעיתים מעיין הבעיה אינו נובע ממערכת העיכול כלל אלא מוזן ממתחים או קשיים נפשיים. במצב כזה, שינוי תזונתי בלבד לא יספיק, האדם יצטרך לשנות חלקים נוספים באורחות חייו כדי להבריא.
לסיכום הפרק מבקש הרמב"ם לבחון את הנסיבות בהן יפגעו כוחות הרוח שלנו, ויפגע גופנו. כסיכום הוא כותב שכל דבר שמעלה באדם רוגז, דאגה או כעס הוא אחד משני עיניינים: משהו שהיה, או משהו שיהיה. דבר שעבר – כמו כסף שירד לטימיון או מוות של אדם, או עניינים עתידיים – כמו החשש מנזק עתידי כלשהו.
באשר לעבר, מציין הרמב"ם, ידוע שהצער והעצב על מה שעבר לא יועילו בשום ענין ואין שום תוחלת במחשבה זו. האבל על העובדה שכסף אבד או שאדם מת היא כמו האבל על כך שאנו בני אדם ולא מלאכים או כוכבים. המחשבות האלו, כתב הרמב"ם, מביאות לקוצר הרוח בעתיד.
כך גם בנוגע לעתיד: כל מה שעתיד לקרות הוא אפשרות ואיננו וודאי, אפשר שיקרה ואפשר שלא יקרה. כמו שחוששים שיתרחש נזק, כך מן הראוי להרחיב את הבטחון שיתרחש הטוב, שהרי גם זו אפשרות.
כל אחד מאיתנו יכול לתרגל דרך מחשבה זו שמציע הרמב"ם כדי להתמודד עם מצבי מצוקה שונים ולשפר את איכות חיי היום יום. להסתכל על כל מקור לדאגה, שמחליש את כוחות הנפש שלנו, ולשאול – האם זה היה בעבר ואין לנו מה לעשות בעניין? האם אני חושש ממשהו שעשוי לקרות בעתיד, אבל ייתכן שיתרחש אחרת? אם אין מה לעשות כי זה היה, או שאין מה לעשות כדי להשפיע על העתיד להתרחש – הניחו לדברים להיות. אין מה לדאוג ממה שלא יכול להיות אחרת. במקרה האפשרי שבו התשובה היא – יש לי מה לעשות בנוגע לעומד להתרחש, גם אז אין מה לדאוג, פשוט לעשות את מה שאפשר ולהניח לשאר.
בכל פעם שאני נתקל בקושי, אני מנסה לחזור לדברים הללו של הרמב"ם ולראות איך המידע הזה יכול לשמשני הפעם. איך אוכל לשמור על רוחי מליפול ולמעוד על סוגיות שאינן בשליטתי ממילא.