החיים בזבל? הם לא חייבים להיות! / גל מאיר-שמעוני

IMG-20180324-WA0009~2
גל מאיר-שמעוני
היא אמא לשתי בנות וסטודנטית במסלול הלימודים של המרכז להנהגת הבריאות. המאמר התפרסם בחוברת מאמרי הסטודנטיות/ם לקראת הכנס השנתי לבריאות קהילתית, 2018.


לחצו לרכישת חוברת המאמרים כולה


אנחנו משפחה ממוצעת. 4 נפשות. דירה בעיר. כל יום שקית זבל מלאה יורדת לפח. כל יום. עוד שקית ועוד שקית ועוד שקית. רוב האנשים שאני רואה סביבי לא חושבים פעמיים לפני שהם זורקים משהו לפח. לפני שהם שולפים עוד שקית פלסטיק, עוד דף, עוד מפית, עוד מגבון. לפני שהם קונים לילד עוד צעצוע ב-5 שקלים שיתקלקל עד שיגיעו הביתה. זרקנו לפח וזהו, נעלם. והזבל – נערם.

אני לא נמנית עם הרוב בנושא הזה. אני כן חושבת פעמיים, ואפילו שלוש או ארבע פעמים לפני שאני זורקת משהו לפח. עם כל דבר שאני זורקת לפח, אני מרגישה צביטונת קטנה בפנים. וזה לא שאני לא מייצרת אשפה. רחוק מזה. גם אני מחתלת את הבת שלי בחיתולים חד פעמיים, וגם אני קונה מוצרי מזון והגיינה שמגיעים באריזות, וכשהבת שלי שופכת את האוכל שלה על הרצפה בפעם השלישית מאז תחילת הארוחה גם אני מתעצלת להביא סמרטוט ושולפת עוד ועוד מגבת נייר. אבל העניין קיים אצלי במודעות נון-סטופ, ואני כן משתדלת לצמצם את כמות הפסולת שאני מייצרת – משתדלת לקנות (כמעט) רק מה שאני צריכה, משתמשת בשקיות רב פעמיות ובקופסאות במקום בשקיות פלסטיק, משתמשת במים וסבון במקום במגבונים, ממחזרת מה שאפשר. כל דבר שבעלי היה זורק כלאחר יד לפח, אצלי בראש עובר תהליך אפיון מהיר – מאיזה חומר זה עשוי? האם אני יכולה לעשות בזה שימוש נוסף/חוזר? האם מישהו אחר יכול לעשות בזה שימוש? האם אפשר למחזר את זה? ופח האשפה תמיד תהיה האופציה האחרונה. מה שאפשר לשמור, אני שומרת, מה שגורם למצב בו ארונות המטבח שלי מתפקעים מצנצנות זכוכית וסלסלות פלסטיק של פטריות והמגירות שלי עמוסות באריזות מתנה, סרטים ועוד (ומה שגורם לבעלי להרבה עצבים ולסלידה עזה מצנצנות זכוכית, אבל זה כבר נושא למאמר אחר…) ועדיין – אני מייצרת הרבה יותר זבל ממה שהייתי רוצה. וכל דבר שכן הולך לפח גורם לי לתחושה מציקה של חוסר נחת.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מי הזמין את פארטו למזווה שלי? / מורן בודניק

מורן בודניק היא אמא לשני בנים וסטודנטית במסלול הלימודים של המרכז להנהגת הבריאות. המאמר התפרסם בחוברת מאמרי הסטודנטיות/ם לקראת הכנס השנתי לבריאות קהילתית, 2018.


לחצו לרכישת חוברת המאמרים כולה


תמיד אהבתי אוכל, אהבתי אותו הרבה והרבה ממנו. שפע. שולחנות עמוסים, שמחים וצבעוניים. הרבה מהכול גרם לי להיות שמחה. ממש שמחה. הייתי בטוחה (בהשפעת בית הורי, מקומות העבודה שעבדתי בהם והחברה שמקיפה אותי) שכל ארוחה = סעודה. סעודת מלכים: על כל שולחן חייבים להיות 2 סוגי משקאות (מים מוגזים ויין / מיץ פירות מפנק), 2 סוגי סלטים – האחד ירוק ומרענן מכמה סוגי עלים, פרי, אגוזים וויניגרט והשני מורכב מירק מבושל מתובל טוב, ברוטב איכותי ועלים ירוקים. המנה העיקרית ולידה תוספת ועדיף שתיים, חובה לחם וגם טחינה. זיתים אם אפשר.

מוגזם נכון? אז זהו, שזו רק ארוחה אחת ביום. היו 2 כאלו בכל יום, כי חלילה לא אוכלים בערב את מה שנשאר מהצהריים, המקרר היה עמוס שאריות שלמי היה זמן או כוח לנסות להציל? הרי מחר יש עוד יום, ומהר מהר לפני שמחר יגיע – אני חייבת לחשוב על פתרון לשתי ארוחות נוספות. ארוחות מלאות, צבעוניות, מגוונות, משדרות שפע, מיוחדות, טעימות ואם אפשר – שיצטלמו נהדר, על אלה נוספו ארוחות הבוקר ונשנושי בוקר (אנחנו משפחה שערה מ 5:00 כל בוקר) ואחר הצהריים….

יום אחד כל זה גרם לי להיות עצובה.נעצבתי כשהבנתי כמה בזבוז יש סביבי. בבית הוריי, במסעדות בהן עבדתי או כאלה בהן נהגתי לאכול, במטבח, במזווה ובמקרר האישיים שלי ובעיקר – בראש שלי. הייתי מוצאת את עצמי כל לילה מחפשת מתכונים מעניינים, חדשניים, ליום שלמחרת, תחושה של לופ שלא ניתן להשתחרר ממנו, הוצאות אין סופיות עקב פחת, שאריות ובזבוז. כל אלה יצרו כאב ראש, תסכול עצום ומתמשך.

להמשיך לקרוא