מהי דמוקרטיה של מזון? \ אלון שפון וד"ר רפי גרוסגליק

מהי דמוקרטיה של מזון וכיצד היא מתייחסת לשיח על מזון, סביבה וקיימות בישראל?

אלון שפון – המחלקה למדעי הצמח והסביבה, מכון ויצמן למדע והפורום הישראלי לתזונה בת-קיימא. ד”ר רפי גרוסגליק – המחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת ברנדייס, מסצ’וסטס, ארצות הברית.

מר שיפון וד"ר גרוסגליק טוענים כי אין דמוקרטיה אמיתית בשוק המזון, וכי אנו לא באמת אלה הבוחרים מה נאכל, דבר המשפיע על העיקרון המרכזי כי לכל אדם זכות למזון בריא ומזין.
שני החוקרים עוסקים בשאלה: האם ניתן לייצר מערכת ייצור מזון דמוקרטית?

“דמוקרטיה של מזון” הוא מושג הקורא להטמעת דמוקרטיה וכל המשתמע ממנה בתחומי ייצור המזון ואספקתו. המושג מתאר מגמה המבקשת להסיט את מרכזי השליטה (והרווחים) במערכות המזון הנוכחיות מידיהם של קומץ תאגידי המזון העולמיים ולהעבירם לידיהם של כלל השותפים במערכות המזון, ובעיקר, לידיו של הציבור. המושג “דמוקרטיה של מזון” אף עוסק במיגור אי-השוויון בנגישות למוצרי מזון בריאים, הוגנים וסביבתיים, ובמימוש הזכות לאספקה נאותה של מזון בטוח, מזין ובר-קיימא.

בעשורים האחרונים תנועות אוכל חלופיות שמהוות חלק מהחברה האזרחית, מובילות את החזית של דמוקרטיזציה של מזון בכל רחבי העולם. על אף הישגים רבים שהובילו תנועות אלה – הן מבחינה פרגמטית והן מבחינה תודעתית – מגמות הדמוקרטיזציה של המזון עומדות בפני כמה אתגרים מרכזיים, כאלה הקשורים למישורים החברתיים-תרבותיים וכאלה הקשורים למישורים הכלכליים-מבניים. בחברה בישראל, הדמוקרטיזציה של מערכת המזון חסרה את האג’נדות הסביבתיות, הפוליטיות והחברתיות המרכזיות. עם זאת, המאמר מציג שני מקרים ייחודיים בישראל, חקלאות חברתית ישירה (“מחאת הפלפלים”) וסחר הוגן של שמן זית, בהם אפשר לזהות את ההגיונות התרבותיים העומדים בבסיס המושג והמעיד על ניסיונות לקרוא תגר על מערכת המזון התעשייתית/תאגידית השלטת. המאמר אף דן באופן ביקורתי בחסמים ובסתירות הגלומים בהחלת מגמת הדמוקרטיזציה של המזון בישראל ובעולם.

דמוקרטיה של מזון: הגדרה ומאפיינים

דמוקרטיה של מזון הוא מושג המשלב בין שני מונחים, מערכת המזון ודמוקרטיה, ובמשמעותו המידית מדבר על החלת דמוקרטיה על תחומי ייצור המזון ועל אספקתו. כדי להבין מהו פשר המושג, נגדיר ראשית מהי מערכת מזון. מדובר, אפוא, במערך הגורמים שכולל סביבה, תעשייה, חקלאים, צרכנים, רשתות קמעונאות וסיטונאות וכן גורמי ממשל ומעצבי מדיניות – כל אלה, המעורבים, בייצור, עיבוד, שינוע, הפצה וצריכה של מוצרי מזון ואף בקבלת החלטות ובעיצוב מדיניות חקלאית וכלכלית. מבנה מערכת המזון מתהווה בהתאם לתנאים הכלכליים, החברתיים והסביבתיים ואפשר לייצגו בסקלות משתנות, מרמת הבית ועד לרמה לאומית או גלובלית.1

המושג דמוקרטיה, כידוע, מתייחס לצורת הממשל שבה ניתנת לאזרחים הזכות לשלוט במדיניות הציבורית ובכך גם להשפיע על חיי היומיום שלהם ועל גורלם.

שילוב שני המונחים לעיל – “דמוקרטיה” ו”מערכת מזון”, מלמד שבבסיסה, דמוקרטיה של מזון היא קריאה להגברת מעורבות הציבור באופני ייצור מוצרי המזון ואף להשתתפות שוויונית ואקטיבית שלו בקביעת מדיניות ובעיצובן מחדש של מערכות מזון ברמות המקומיות, האזוריות והגלובליות. כמו כן, דמוקרטיה של מזון היא תפיסת עולם שמדברת על הזכות היסודית למזון בטוח, מזין ובר-קיימא.

באופן פרגמטי המושג חותר להעברת השליטה (והרווחים) במערכות המזון הנוכחיות – המתועשות, הממוסחרות והגלובליות – מידיהם של קומץ תאגידי המזון העולמיים לידיהם של כלל השותפים למערכות המזון, היינו ליצרנים (חקלאים ויצרני מזון שונים) ולצרכנים (הציבור הרחב).

באופן רעיוני, המושג דמוקרטיה של מזון מניח ש”מזון” אינו רק “מוצר” או “סחורה” אלא תוצר של תהליך דמוקרטי שמאורגן במערכת חברתית הפועלת “מלמטה”, מציבור הסועדים ולמענו. במסגרת זו, המושג קורא לעיצוב כלל התהליכים החברתיים המעצבים את המזון על פי הגיונות של צדק חברתי וסביבתי.2

זאת ועוד, במסגרת המושג נכללת אף קריאה לכינונה של “אזרחות מזון”, (food citizenship). כמו כל אזרחות, “אזרחות של מזון” כוללת זכויות וחובות. ברמת הזכות, לדוגמה, הדמוקרטיזציה של מזון חותרת להקמתם של מנגנוני קבלת החלטות ומעורבות ממשית וקולקטיבית באופני ייצור ובהפצת המזון, להגברת ההתמקדות בטובת הכלל ולהכרה בזכותו של כל אדם לתוצרת בריאה ומזינה3 (the right to food). מבחינת חובות, מגמת הדמוקרטיזציה של המזון קוראת להשפעה ישירה על אופייה של מערכת המזון.4 כך למשל דמוקרטיזציה של המזון מעודדת וממריצה בחירה של מוצרי מזון מסוימים (לדוגמה תמיכה בחקלאות מקומית או קניית מוצרים של סחר הוגן) ומנגד הימנעות מצריכה וממחאה כנגד מערכות ייצור מזון מתועשות במקרים מסוימים (לדוגמה חרם צרכנים, התנגדות לצריכת מוצרי מזון מהונדסים גנטית וכד’). בתוך כך, מגמת הדמוקרטיזציה של המזון מקדמת את הגברת הידע הביקורתי בתחומי התזונה, החקלאות והפוליטיקה של המזון ואת השיתוף והשותפות בין יצרנים וחקלאים מקומיים ועצמאיים.

מגמת הדמוקרטיזציה של המזון היא תולדה של ההכרה בכך שלאורך העשורים האחרונים הידקו תאגידי המזון העולמיים את אחיזתם לאורכה ורוחבה של שרשרת ייצור ואספקת מוצרי המזון, והם הכתיבו במקרים רבים את סוג המזון שייוצר, את אופן גידולו ואת מחירו. מערכת המזון התאגידית והמתועשת (תעשיות הזרעים והמזון וארגוני סחר בין-לאומיים וכד’), זו שרואה במזון מוצר סחיר (commodity) ומקור להפקת רווחים, נתפסת בעיני רבים כגורם המרכזי להשלכות שליליות על הסביבה, החברה והכלכלה. טים לאנג, סוציולוג בריטי המתמחה במדיניות מזון (food policy) מתאר את המגמה כמאבק המתחולל בין שני כוחות מנוגדים: הכוח הנוכחי השולט בתחום המזון (food control), בלשונו: מערכות המזון המתועשות והגלובליות ומנגד, גורמים הלוחצים לקידום הדמוקרטיזציה של המזון5.

במדינות רבות בעולם בהן החקלאות עדיין מתקיימת על-ידי חקלאים זעירים, תנועות הדמוקרטיזציה של מזון לובשות צורה של “תנועות איכרים”. במקרים רבים מדובר בקבוצות חקלאים שנושלו מאדמותיהם ואשר על כן המאבק להשבת הריבונות על אדמותיהם הופך להיות מרכז חייהם האישיים והפוליטיים. ראוי לציין את ארגון La Via Campesina 6 – “ארגון מטרייה” של כ-164 ארגונים מ-73 מדינות, שמטרתו להגן על קהילות חקלאים עצמאיים הפועלים בקנה מידה מצומצם, כאלה אשר מוצאם הוא עמים ילידים ומיעוטים. הארגון מבקש להגן על מחייתם ולתבוע את זכותם הבסיסית לפעול במערכות המזון7, דהיינו לגדל, ליצר ולצרוך מזון, גם באופנים הנוגדים את החקלאות התעשייתית והתאגידית. ארגון זה טבע בשנת 1996 את המושג “ריבונות על מזון” (food sovereignty), מושג המהווה ביטוי מרכזי לחשיבה על דמוקרטיזציה של המזון. מושג זה קובע שאלה המייצרים וצורכים את מוצרי המזון הם-הם אלה שצריכים לקבוע ולהוביל את המנגנונים והמדיניות שבהם מוצרי המזון ייוצרו וישווקו, ולא תאגידים מסחריים. ריבונות על המזון מקדמת גם את סוגיית אבטחת המזון כחלק מביטחון תזונתי8 – (food security) שכן זו אפשרית אך ורק במערכות בהן הזכות לתזונה מספיקה ומקיימת היא נחלת הכלל9.

לאור העובדה שרוב החקלאים בעולם הם חקלאים הפועלים בקנה מידה מצומצם (small holder farmers) 10, הרי שבמסגרת המאבק של תנועות הדמוקרטיה של המזון ליצור מערכות אוכל חלופיות סביבתיות, שוויוניות, מזינות ונגישות לכול, הן מאמצות פרקטיקות מגוונות של ייצור מזון, לרבות כאלה הקוראות תגר על החקלאות התעשייתית הקונבנציונלית. אותן שיטות חקלאיות חלופיות מוגדרות באופן רחב באמצעות המושג אגרואקולוגיה11. הכוונה היא לסך כל השיטות של ייצור מזון שלא רק מתחשבות במערכות האקולוגיות אלא מאמצות תבניות ותובנות מהסביבה. על פי רוב, השיטות הללו מבוססות על ידע (מקומי), רב-גוניות (פוליקולטורה), ומבוצעות על חלקות אדמה קטנות ללא שימוש בתשומות של חומרי דשן והדברה (או שימוש מינימלי), והן נתפסות ככאלה העשויות להביא ליצירת חלופות מהותיות לשיטות הייצור של החקלאות המתועשת.

שינוי מערכת המזון: חסמים וקשיים

אולם, בעוד שהצורך בהפיכתן של מערכות המזון למערכות בנות-קיימא היא עובדה מוסכמת על ידי רבים, הדרכים לביצוע השינויים ואף טיבן ואופיין של אותן מערכות-מזון רצויות הם נושאים השנויים במחלוקת.

לפיכך, בעשורים האחרונים החלו לפעול גורמים שונים מהחברה האזרחית במישורים הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים, לקרוא לשיפור תנאי הייצור והשיווק של התוצרת החקלאית ומוצרי המזון, ואף לתבוע את הסדרתם. על אף ההבדלים הקיימים בין המגמות הקולינריות והשחקנים השונים הפועלים בנושא, הרי שהמכנה המשותף לכולם הוא הקריאה לדמוקרטיזציה של המזון, דהיינו, להפקעת שליטתם של התאגידים ושל אלה המחזיקים בחקלאות המתועשת; למיגור אי-השוויון בנגישות למוצרי מזון בריאים, הוגנים וסביבתיים; ולמימוש הזכות לאספקה נאותה של אוכל בטוח, מזין ובר-קיימא.

אך מי הם אותם גורמים הפועלים לשינוי מערכות המזון ולהפיכתן לדמוקרטיות? במוקד השינוי נמצאים ארגונים שונים ותנועות חברתיות העוסקות בתחומי חקלאות, תזונה וקולינריה (כאלה שזכו לכינוי תנועות אוכל חלופיות Alternative Food Movements ). אלה מקדמים תוך כדי פעולתם את חשיפת תנאי ייצור המזון הנוכחיים והופכים את הדיון במצבן של מערכות המזון לסוגיות פוליטיות העומדות בלב דיון ציבורי והמהוות בסיס לטרנספורמציה. כאלה הן, למשל, תנועות המחאה כנגד השימוש בתוצרי חקלאות מהונדסים גנטית (תהליך המובל על-ידי תעשיות המזון הבין-לאומיות, לכאורה, מתוך שיקולי רווח) הקוראות תוך כדי מחאתן לשינוי התשתית הכלכלית הרחבה המניעה את תעשיית המזון והחקלאות העולמית; תנועות הקוראות לעידוד צריכת מוצרי מזון אורגניים (הכוללים בבסיסם הרעיוני היבטים דמוקרטיים של הוגנות, אחראיות, סביבתיות ובריאות לחקלאים ולצרכנים וכן רעיונות של יצירת חלופה ממשית למערכות המזון והחקלאות הקונבנציונלית12); תנועות המעודדות צריכת מוצרי מזון המיוצרים באופנים השומרים על זכויות בעלי חיים; תנועות הממריצות צריכת מוצרי מזון מגידול מקומי אשר מציבות אתגר רעיוני לגלובליזציה של המזון; ותנועות ומגמות דומות אחרות13. ברמה הפרגמטית, רעיונות הדמוקרטיזציה של המזון הם אלה העומדים מאחורי התנועות הללו ומאחורי פרויקטים המקדמים מנגנונים חלופיים המשמשים אינדיבידואלים וקהילות לייצור ולאספקת מוצרי מזון הוגנים ומיטיבים מבחינה חברתית וסביבתית: שוקי איכרים, חקלאות הנתמכת על-ידי הקהילה (CSA), צריכה ישירה של הצרכן מהחקלאי, תנועות לעידוד צריכת אוכל מקומי ותנועות מחאה המציגות בפני גורמי ממשל סוגיות הקשורות בחקלאות ואספקת מזון ועוד.

אמנם, לתנועות ולארגונים השונים יש אג’נדות נפרדות, דבר שיכול ליצור מחלוקות רבות ולמסמס שינוי ממוקד14, אולם גישת הדמוקרטיזציה של המזון רואה בשונות זו דווקא מקור כוח, זאת משום שהיא יוצרת מגוון דעות וגישות להתמודדות עם בעיות במערכות המזון. שונות זו מובילה, לפחות באופן תיאורטי, להגברת העיסוק והחשיבה בנושא, להצגת מגוון פתרונות ולעתים אף להקמה של קואליציות אפקטיביות15.

אתגרים של תנועת הדמוקרטיזציה של מזון

מגמות הדמוקרטיזציה של המזון עומדות בפני כמה אתגרים מרכזיים, כאלה הקשורים במישורים החברתיים-תרבותיים וכאלה הקשורים במישורים הכלכליים-מבניים.

התבוננות ביקורתית – ומתוך פרספקטיבה חברתית-תרבותית – על תנועות אוכל חלופיות ברבות מארצות המערב מראה כי אלה מהוות בפועל נחלתן של קבוצות פריבילגיות, או כאלה המונהגות על-ידי חברים המשויכים למעמדות החברתיים הבינוניים-גבוהים והגבוהים. זאת ועוד, מגמות לקידום הדמוקרטיזציה של המזון תורמת בפועל ליצירתם של חקלאות ומוצרי מזון הנצרכים בעיקר על-ידי בני המעמדות הגבוהים. כך, פעולתם של תנועות וארגונים אלה תורמת דה-פקטו להעצמת תהליכים של היבדלות חברתית ומחדדת את אי-השוויון התרבותי16 (גם אם מדובר בתוצאות בלתי-צפויות של הניסיונות למימוש רעיונות אידיאיים ואתיים). יש אף הטוענים כי מיזמים שונים ותנועות המזון החלופיות, לרבות אלה המקדמות רעיונות “דמוקרטיים” ו”ריבוניים” בתחום המזון, מתממשים כמיזמים מקומיים ומצומצמים. אלה נשענים פעמים רבות על יזמות אינדיבידואלית, על בחירות צרכניות וולונטריות ועל אסטרטגיות מבוססות-שוק. בכך עשויות תנועות המזון החלופיות למסך את ההכרה בצורך בתיקון נרחב של מערכות המזון הגלובליות ואת השינויים המבניים ההכרחיים בפוליטיקה ובתרבות במישורי המקרו17.

הדמוקרטיזציה של המזון עומדת אף בפני אתגרים במישורים הכלכליים. בעוד שתנועות ואינדיבידואלים שונים מבקשים לקדם את הנושא באמצעות מעורבות פוליטית וחברתית – כזו שאינה תלויה במנגנוני השוק – תאגידי מסחר ושיווק חותרים כל העת לייצר מוצרים שונים תוך כדי ניכוס נרטיבים זהים של צדק סביבתי, מקומיות, חלופיות וכו’. כך הופך המאבק לשינוי מערכות המזון לדבר המתנהל בתוך תחומי השוק הנשלטים על-ידי תאגידי המזון. במסגרת זו, פועלים האחרונים בנחישות לשמר את אחיזתם במערכות המזון. במילים אחרות, ההתמודדות עם מנגנוני השוק כרוכה בסכנה שתאגידים מסחריים יפעלו בתצורות של הבלעת הרעיונות החלופיים, הטמעתן בתוך מערכות תעשייתיות-מסחריות ודילול משמעותן החתרנית.18

דמוקרטיזציה של מערכת המזון בישראל – תמונת מצב

בשנים האחרונות החלו פועלות בישראל תנועות רבות המקדמות צריכת מוצרי מזון הוגנים וסביבתיים, החרמת מוצרי מזון בשל מחירם הגבוה או עקב חשיפת תנאי ייצור שאינם נאותים, עמותות ומיזמים קולינריים וחקלאיים המקדמים ביטחון תזונתי, ונגישות למזון מקומי, ותנועות המקדמות רעיונות הקשורים באכילה אתית. התבוננות בהתפתחותן של תנועות אלה, המובילות מגמות של דמוקרטיזציה של מזון בהקשרן הישראלי מעניינת במיוחד. החברה הישראלית מאופיינת בקפיטליזציה מואצת, בגלובליזציה תרבותית וכלכלית, בהיעדרם של מוסדות מדינתיים האחראיים על רגולציה של ייצור המזון ובבכורה המוענקת בשיח הציבורי לעיסוק בסוגיות ביטחוניות וכלכליות על פני סוגיות המיוחסות ל”חברה האזרחית” (לרבות סוגיות הקשורות-ביחס בין מזון, סביבה וצדק חברתי). בהתאם לכך, תנועות שונות העוסקות בתחומי המזון זוכות להישגים ומצליחות לחולל תמורות. אולם לצד ההצלחות החשובות, תנועות אלה נתקלות לעתים בחסמים ובמגבלות האופייניים לחברה בישראל. מקרים אלה מעלים תהיות ביחס לאפשרות ריאלית לקידום מהלך של דמוקרטיזציה של המזון בישראל.

הנה למשל, דוגמה להישגים ולחסמים המתרחשים במישור הכלכלי-מבני בישראל:

"מחאת הפלפלים" החלה להתגבש בשנת 2014 כתגובה ללחצים המופעלים על חקלאים ישראליים שנותרו עם עודפי סחורה שנועדה לייצוא. גופים קמעונאיים דרשו הפחתה משמעותית במחיר התוצרת, תוך כדי ניצול חוסר האונים של החקלאים. אלה האחרונים מצאו עצמם נאלצים למכור את תוצרתם במחיר מופחת, עד כדי כך שגילו שאינם מכסים את עלויות הייצור והשינוע. הידיעה שתוצרתם נמכרת לצרכן במחיר מלא הציתה את מחאת הפלפלים ואף הובילה להקמתה של תנועה המכונה "חקלאות חברתית ישירה". בפעילותה, מקדמת התנועה היבטים רעיוניים מובהקים שאפשר לשייכם למגמת הדמוקרטיזציה של המזון העולמית. כך למשל, הדרישה למתן תמורה כלכלית הוגנת ליצרני המזון, עידוד הקשר הישיר בין החקלאי לצרכן, יצירת אפשרות לצריכה של ירקות מזינים במחירים מופחתים ובתוך כך עידוד הביקוש והנגישות למוצרי מזון טריים, מניעת השמדתם של עודפי מזון וניצול מיותר של משאבים סביבתיים ועוד. תנועת החקלאות החברתית הישירה כוללת גם קריאה מפורשת למעורבות ממשלתית-ציבורית ומבקשת להניע גורמי ממשל מביצוע תהליכים של פיקוח ורגולציה על התנהלות הסקטור הקמעונאי ועל הפחתת מיסים וגזרות המוטלים על חקלאים בישראל.

מחאת הפלפלים ותנועת החקלאות החברתית הישירה זכו לתמיכת הציבור. אולם בחינה מקיפה של התועלת החברתית והסביבתית של התנועה ושל התארגנויות ותנועות דומות, מחייבת התבוננות ביקורתית ומחקר רחב היקף. הנה למשל, המקרה של "חקלאות חברתית ישירה" חושף כי לצד רעיונות המשויכים באופן מובהק למגמות הדמוקרטיזציה של המזון – צמצום פערי התיווך בין היצרן לצרכן, מתן אפשרות לפרנסה בכבוד לחקלאים ומניעת בזבוז עודפי מזון – הרי שבמקרה הישראלי היוזמה נולדה בשל הצורך במתן תמורה הולמת לעודפי ייצוא, ובתוך כך מבקשת התנועה לתרום לחיזוקם של סקטורים חקלאיים בישראל המבוססים על ייצור המיועד לייצוא (למשל ענף הפלפלים), על שימור גבולותיה החברתיים של החקלאות בישראל, על אחיזתה בידי הרוב היהודי ועל חיזוק קישורה למגמות של תיעוש ומסחר גלובלי בתוצרי חקלאות19. היבטים אלה של ניתוק החקלאות מהקשריה המקומיים ושילובה במערכות גלובליות, בזבוז משאבי דלק שאינם בני-קיימא והגברת טביעת הרגל הפחמנית (פליטת גזי החממה) כתוצאה מתהליכי השינוע של ייצוא מוצרי מזון מישראל, וגידול חד-זני בהיקפים גדולים תוך ניצול יתר של משאבי קרקע ומים לטובת ייצוא ועוד, עומדים בסתירה לרבים מהעקרונות החברתיים-סביבתיים המקודמים בתנועות המבקשות לקדם דמוקרטיזציה של המזון.

ממד נוסף שראוי לציין נוגע לכך שמגמות של דמוקרטיזציית מזון בישראל פועלות ביחס ישיר לצירי האי-שוויון הייחודיים למרחב הישראלי. דוגמה מובהקת לכך אפשר לראות במגמות לקידום סחר הוגן במרחב המקומי, המהוות חלק ממאמץ כולל של דמוקרטיזציה של מזון. כך למשל, מחקר שהתמקד בשמן זית מתוצרת המתויגת כסחר הוגן התמקד בשאלה האם התנועה עומדת בהבטחה הגלומה בה ליצור שמן זית בר-קיימא בגדה המערבית ובגליל. המחקר מעלה שבעוד שבגדה המערבית מתרחש מסחר ער באמצעות שיטות סחר הוגן, הרי שהוא מתנהל באמצעות גופים בין-לאומיים. לעומת זאת בתוך תחומי הקו הירוק מגדלים ערבים בודדים זוכים לנגישות לתנועות ולמנגנונים של סחר הוגן ועל כן רק מספר בודד של מגדלים פועל בשיטות הללו20.

סיכום

דמוקרטיה של מזון מאפשרת לנו התבוננות מחודשת במערכת המזון הנוכחית וקוראת ליצירת חלופה למערכת המזון התעשייתית ותאגידית, בה הכוח הכלכלי והפוליטי נמצא בידיהם של מספר מצומצם של שחקנים. על אף שאפשר לקוות שתנועת המזון הפעילות בישראל ילכו ויתגבשו לגוף פעיל ונמרץ, ולמרות הצלחות נקודתיות בקריאת תגר על סדרי המערכת המזון הנוכחית, דמוקרטיזציה של מערכת המזון – כפי שתואר לעיל – נעדרת מהאג’נדות הסביבתיות, הפוליטיות והחברתיות המרכזיות בחברה הישראלית. מאמר זה חושף לראשונה את הקורא הישראלי ואת מקבלי ההחלטות למושג דמוקרטיה של המזון בהקשרים המקומיים והעולמיים, ומציג את משמעויותיו החברתיות ואת חשיבתו.

מהי דמוקרטיה של מזון – גרסת PDF