“ריבוי מול אחידות” בפילוסופיה ה”אגרו-אקולוגית” של ונדאנה שיווה (Vandana Shiva) \ ריקי לוי

רכשו את כתב העת השלם כאן באתר

קראו את המאמר "ריבוי מול אחידות" בגרסת PDF

תקציר

בשנת 2050 תשעה מיליארד בני-אדם צפויים לחיות על פני כדור הארץ. כיצד נאכיל את כולם? לפי תאגיד החקלאות “מונסאנטו” (Monsanto) הדבר יתאפשר רק על-ידי חקלאות תעשייתית- מונוקולטורית. ד”ר ונדאנה שיווה, חוקרת מהבכירות ביותר בשיח הסביבתי העולמי, היא אחד הקולות הבולטים המציגים את הטענה הנגדית, לפיה רק חקלאות “אגרו-אקולוגית” היא הפתרון היחיד המקיים להזנת העולם.

במאמר זה, אציג את תפיסתה המרתקת בשלושה רבדים פילוסופיים וזאת באמצעות מושג מרכזי בשיטתה, “הריבוי מול האחידות”. בכך אטען, שפרספקטיבה זו, תציג בו-זמנית, תפיסה של שיטה חקלאית ברת-יישום אוניברסלית ואף תדגיש את ייחודיות תפיסתה, המושפעת ממגוון תיאוריות ומסורות פילוסופיות הודיות.

הרובד הראשון ישווה בין העקרונות האקולוגיים של שתי שיטות החקלאות ויראה כיצד המגוון הביולוגי, אבן היסוד של השיטה האגרו-אקולוגית, הוא תנאי הכרחי למערכת חקלאית מקיימת. מושג ה”ריבוי מול האחידות” יבטא את הפערים האקולוגים המצויים בין שתי שיטות חקלאות אלה. הרובד השני יציג את הסיבות להעדפה הגורפת של שיטת החקלאות התעשייתית וכיצד זו קשורה למבנה הכלכלה הניאו-ליברלית ולגלובליזציה המונעים על-ידי מדינות המערב ואשר משמרים את מבני הכוח והשליטה של ה”צפון העשיר” על פני ה”דרום העני”. מושג “הריבוי מול האחידות” יבוא לידי ביטוי בתחושת העליונות המערבית והיעדר מקום לריבוי ולמגוון של תפיסות ידע, תרבויות ודתות. הרובד השלישי יבאר את המערך הסיבתי העומד בתשתית החשיבה המערבית המאחידה. לאחר אפיונו, שיווה תבקש להמיר את “הריבוי מול האחידות” בעיקרון “האחדות שבריבוי” המזוהה כעיקרון מרכזי של המחשבה, הפילוסופיה והתרבות ההודית. המרה זו, תאפשר דמוקרטיה “אמיתית”, משמע, תכונן מרחב מכיל לגיוון אקולוגי, ריבוי תרבותי ולסובלנות דתית.

הקדמה

השיח הסביבתי בראשית דרכו, שאב את מרב השראתו מנופי טבע פראיים, קדמוניים ובראשיתיים, בבואו לעצב חלק ניכר מעקרונותיו האתיים. באופן מסורתי, חקלאות, שיטות לגידול מזון ומגוון ההקשרים הסביבתיים-חברתיים של שיח זה, המגלמים בתוכם את הקשרים הנגישים ביותר של מרבית האנושות לטבע, הוזנחו במידה רבה. כתוצאה מכך, אלה לא נטלו חלק משמעותי בהבניה הערכית והאתית של השיח הסביבתי 2. לאחרונה, נושאים אלו צוברים עניין בקנה מידה עולמי ובכך, הפילוסופיה ה”אגרו-אקולוגית” של ונדאנה שיווה, היא עדות חשובה למרכזיותו של נושא זה.

הספקת מזון סדירה וקבועה היוותה מאז ומעולם אתגר חשוב ומרכזי שנועד לאפשר את שרידותו ושגשוגו של המין האנושי. החל מהמהפכה התעשייתית, סוגיה זו הפכה מאתגרת עוד יותר, שכן היא הובילה לגידול דמוגרפי חסר תקדים של המין האנושי. בעקבותיו, חזונות שטופי פחד ואימה שיקפו את החרדה העמוקה שהאנושות לא תצליח לייצר את כמות המזון הנדרשת לקיומה. על אף העובדה שחזון זה הופרך בעקבות ייעול מסיבי של שיטות העיבוד החקלאי, הדאגה נותרה בעינה. כיום, העיניים נשואות אל העתיד ביראה: כיצד אפשר יהיה להאכיל בשנת 2050 יותר מתשעה מיליארד בני-אדם? הקול העיקרי שנשמע, הוא קול החקלאות התעשייתית.

החל משנות ה-40 של המאה ה-20, עברה החקלאות תהליך תיעוש מסיבי המכונה ה”מהפכה הירוקה” (The Green Revolution), תהליך הכולל: גידולים מונוקולטורים3 על שטחים נרחבים, שימוש בזרעים בעלי תנובה גבוהה, שימוש באמצעי דישון והדברה כימיים ומיכון מתוחכם, אשר מונעים אל עבר היעד האולטימטיבי, מקסום כמות היבול החקלאי. כמו כן, חקלאות תעשייתית איננה רק פרקטיקה לייצור מזון, אלא היא מערכת רב-שלבית, החולשת על תהליכי הייצור, השינוע והעיבוד של התוצר החקלאי. בהיותה כזאת, היא כפופה לאסטרטגיות כלכליות קפיטליסטיות המתלוות לתהליכי הגלובליזציה העולמיים4. כיום, מתנגדי החקלאות התעשייתית, טוענים שהיא גובה מחירים סביבתיים וחברתיים כבדים שתומכיה כלל לא מכירים בהם. אך עדיין, זו נתפסת כשיטה הרווחת, המוצלחת והשלטת בעולם לגידול וייצור מזון 5.

אל מול שיטת החקלאות “הקונבנציונלית” ניצבת שיטת החקלאות החלופית, בשם כולל “אגרו-אקולוגיה” (Agro–Ecology). מונח זה הוטבע (ב-2000) ע”י האנטומולוג מיגל אלטיארי (Miguel Altieri) והוא מתייחס לכל השיטות החקלאיות שעושות שימוש או “מחקות” את תהליכי הייצור שעל פיהם הטבע פועל ובכך עושות שימוש באנרגיות מתחדשות ובהבנה מערכתית “הוליסטית” אקולוגית. שיטה זו, מאופיינת בייצור מזון בקנה מידה קטן בינוני, בגידול מינים אזוריים עונתיים, והיא מהווה רכיב חשוב של כלכלה מקומית-קהילתית, הקשורה לא אחת במנהגים תרבותיים-דתיים מקומיים 6.

ונדאנה שיווה (Vandana Shiva) היא בכירת ההוגות הסביבתיות בהודו, ואף נחשבת לאחת הפילוסופיות והאקטיביסטיות החשובות ביותר בשיח הסביבתי העולמי7. גם שיווה עושה שימוש במונח “אגרו-אקולוגיה” לתיאור השיטה החקלאית שאותה היא מקדמת, אם כי במשמעות נוספת. לתפיסתה, “אגרו-אקולוגיה” איננה רק שיטת חקלאות אקולוגית אלא גם תנועה סביבתית עולמית, המקדמת שליטה מקומית בייצור המזון ומכירה בהקשרים המורכבים בין סביבה, חברה וכלכלה, ופועלת לקידום הכרתם העולמית8. בכך, תפיסתה חורגת מהיותה דיון “מקצועי” בשיטות חקלאיות שונות, אלא היא חוצה תחומי ידע רבים, תרבויות ותפיסות עולם, ועל כן, בכללותה, היא מבטאת משנה פילוסופית עמוקה ומרתקת. במאמר זה, אבקש להציג את הפילוסופיה “האגרו-אקולוגית” המורכבת של שיווה, באמצעות מושג מרכזי שזיהיתי בתפיסתה והוא “הריבוי מול האחידות”, שאותו אבאר ואנתח, במה שזיהיתי כשלושה רבדים פילוסופים עיקריים. מהו מושג “הריבוי מול האחידות” ומהם שלושת הרבדים בתפיסתה? דבריו הבאים של סר הלברט הווארד, מי שנחשב לאבי החקלאות האורגנית המודרנית, ישמשו כ”דלת כניסה” לליבון שאלות אלה:

“בחקלאות האסיאתית אנו ניצבים אל מול שיטת חקלאות שעקרונותיה העיקריים והבסיסיים הוטמעו זה זמן רב. מה שמתרחש כיום, בשדותיהם הקטנים של הודו וסין, התרחש כבר מאות שנים רבות. (…) השיטות החקלאיות המזרחיות צלחו את המבחן הנעלה ביותר; שיטות אלו נצחיות כמעט כמו השיטות האקולוגיות [הטבעיות] של יערות העד הבראשיתיים, הערבות הקדמוניות או האוקיאנוסים” (Howard, 1940:10–9).9

הווארד, האגרונום הראשי של הממלכה הבריטית, נשלח בציוויה של המלכה, בשנות העשרים של המאה העשרים לקולוניות הבריטיות במזרח הרחוק, כדי לשפר ולייעל את שיטות החקלאות הפרימיטיביות המקומיות. תחת זאת, הוא מצא שאלה משקפות הבנה אקולוגית עמוקה ומקיימת. הרובד הראשון אם כך, יחשוף את התשתית האקולוגית של שיטת החקלאות ה”אגרו-אקולוגית” המכירה בחשיבותו העמוקה של המגוון הביולוגי ליצירת מערכת חקלאית עמידה ומשגשגת. שיטות “חיקוי” הטבע, ההעצמה (אינטנסיפיקציה) של המגוון הביולוגי וההשקפה ההוליסטית של מערכת זו, יוצבו כטענת נגד לרדוקציונליזם10 המונוקולטורי של החקלאות התעשייתית המושתת על גידול יחידני. מושג ה”ריבוי מול האחידות” יתבטא במיפוי התשתית האקולוגית של שתי שיטות חקלאות אלה.

שליחתו של הווארד להודו כ”מומחה” בעל הידע המערבי שאין מתקדם ממנו, מובילה לרובד השני של תפיסתה; חשיפת תחושת העליונות המערבית כבסיס לראייתה העצמית המונוקולטורית; תרבות שאין נעלה ממנה, מדע שאין מתקדם ממנו, ודת שאין אמיתית ממנה. בכך, מושג “הריבוי מול האחידות” יבוא לידי ביטוי בהיעדר מקום ומרחב לריבוי ומגוון של תפיסות ידע, תרבויות ודתות.

בזיהויו את פרקטיקות החקלאות ההודיות כ”נצחיות”, הווארד, מהדהד את תפיסת הטבע ההודית המשקפת יחסי תלות הדדיים בין האדם לטבע. זו תעמוד בניגוד לתפיסת הטבע המערבית שבה האדם ניצב מעל הטבע ושולט בו באופן “מונוקולטורי”. באמצעות פער תרבותי זה, הרובד השלישי של תפיסתה של ונדאנה שיווה, יבאר את המערך הסיבתי העומד בתשתית ה”חשיבה המונוקולטורית” המערבית. לאחר אפיונו, שיווה תבקש להמיר את “הריבוי מול האחידות” בעיקרון “האחדות שבריבוי”. בהתבסס על פילוסופים הודיים מודרניים, שטענו שזהו עיקרון מרכזי של המחשבה, הפילוסופיה והתרבות ההודית, שיווה מציבה אותו בשיטתה, וקוראת לראות בו, עיקרון שמשקף דמוקרטיה “אמיתית”, משמע כזה המבטא מרחב מכיל לגיוון אקולוגי, ריבוי תרבותי ולפלורליזם דתי.

הרובד הראשון –“ריבוי מול אחידות” בשתי שיטות החקלאות

כאחת המדינות המאוכלסות ביותר בעולם, הודו פועלת במרץ כדי להשיג ביטחון תזונתי בעבור תושביה, אך מאבק קשה ניטש על האמצעים להשגת מטרה זו; המאבק בין חקלאות תעשייתית לחקלאות "אגרו-אקולוגית", שאותו שיווה מקדמת בכתביה ובפעילותה האקטיביסטית. הרובד הראשון של תפיסתה הפילוסופית יעסוק בחשיפת "מבני התשתית האקולוגיים" של שתי שיטות חקלאות אלה:

"ההצדקה לשימוש בחומרי הדברה כימיים וזרעים מהונדסים גנטית היא בכך שהם ממקסמים את היבול החקלאי ושהם הפתרון לרעב העולמי. אבל, שלושים שנות ניסיוני, מחקריי, והעבודה שנעשתה בנודאניה11 הוכיחו שחקלאות אגרו-אקולוגית המבוססת על ההעצמה (אינטנסיפיקציה) של המגוון הביולוגי, במקום שימוש בכימיקלים, ובמדע האגרו-אקולוגיה, מייצרת יותר מזון12 לכל האקר אדמה. (….) כמו כן, [חוות אגרו-אקולוגיות] מעשירה את התפקודים האקולוגים של המערכת האגרו-אקולוגית בכך שהיא: מגוננת על המגוון הביולוגי, משמרת את פוריות האדמה ושולטת במזיקים על-ידי הדברה ביולוגית באמצעות העשרת אוכלוסיות המאביקים והחרקים ה"ידידותיים" למערכת האקולוגית". 13

שיטת החקלאות ה"אגרו-אקולוגית" מבוססת על המגוון הביולוגי ((Biodiversity המוגדר כ-"מידת הגיוון של החיים" 14. מגוון ביולוגי יכלול את כל בעלי-החיים, הצמחים וצורות החיים השונות המתקיימות בתוך מערכת אקולוגית נתונה ואשר נמצאים ביחסי גומלין ובתלות הדדית15. המגוון הביולוגי הוא המסד לכל השיטות החקלאיות והוא חשוב ביותר משתי סיבות עיקריות. האחת, מגוון ביולוגי עשיר הוא תנאי הכרחי להשבחה הגנטית של יבולים. השנייה, מגוון ביולוגי המספק שירותים חשובים למערכת האקולוגית אשר מגבירים הן את כושר יצרנותה והן מספקים לה הגנה וזאת על-ידי מניעת שחיקת האדמה, חידוש מפלס מי התהום, מִחזור חומרי ההזנה ועוד. פונקציות אלה תלויות במגוון רחב ומורכב של אינטרקציות ושיתופי פעולה בין חלקיה השונים של המערכת האקולוגית. ההעשרה של מגוון ביולוגי אפשרית להשגה על-ידי שימוש מגוון באסטרטגיות חקלאיות שונות כגון: פוליקולטורה (ריבוי גידולים), גידולים מעורבים, שילוב של חיות משק וכדומה. בכך, הריבוי הביולוגי הוא תנאי הכרחי לניהול מקיים של המערכת האקולוגית והוא מאפשר את יציבותה, עמידותה ואת יכולת התחדשותה הגנטית16.

חקלאות תעשייתית מונוקולטורית מושתתת על גידול אחד ויחיד במערכת האקולוגית. לפיכך, גידול מונוקולטורי מפשט ומשטח את התהליכים האקולוגים המורכבים שפועלים בשיטת החקלאות האגרו-אקולוגית, ההופכים בסופו של דבר את המערכת האקולוגית המונוקולטורית, למערכת מלאכותית שזקוקה להתערבות אנושית חיצונית תמידית, כדי לספק את שירותי ההגנה וההזנה שלה. תלות זו, הבאה לידי ביטוי בשימוש בחומרי הזנה והדברה כימיים, מחלישה את התהליכים הפנימיים במערכת אשר אחראים על חוסנה, הופכים אותה לפגיעה ובעלת פוריות נמוכה. מתוך כך, שיטה זו, מחליפה בעצם חלק ניכר מ"שירותי החינם" שניתנים על-ידי המגוון הביולוגי באופן טבעי; זרעים מהונדסים גנטית, מחליפים את הזרעים המקומיים בעלי כושר ההסתגלות הטבעית לסביבתם הייחודית, חומרי הדברה כימיים מחליפים את המתודות האורגניות של ניהול העשבים והחרקים, וחומרי הזנה כימיים מחליפים את החומר האורגני הקיים באופן טבעי בתוך המערכת17.

יתרה מכך, הפונקציות המוחצנות של החקלאות התעשייתית המנוקולטורית, המובילות לאובדן הביולוגי ולשירותים הנוספים של המערכות האקולוגיות, גורמות להשלכות סביבתיות כבדות משקל, כגון: הרעלה והמלחה של אדמות, מחסור של חומר אורגני, זיהום מקורות מים וכדומה. נזקים אלה יוצרים את הצורך לאמוד את העלויות האמתיות של שיטה זו. על-פי הערכותיה של שיווה, העלויות השליליות המוחצנות של החקלאות התעשייתית בהודו מגיעה ל 1.26 טריליון דולר בשנה. בשנת 2012–2011 התמ"ג של הודו עמד על 1.16 טריליון דולר. חלקו של הסקטור החקלאי בתמ"ג עמד על כ-162.5 מיליארד דולר. כלומר, התרומה של הסקטור החקלאי לתמ"ג, ייצרה בסופו של דבר השלכות חיצוניות שליליות, הגבוהות יותר מהתמ"ג עצמו18.

בחינה כלכלית של שיטת החקלאות התעשייתית מגלה שהיא בעלת אופי דואלי; עלויות פנימיות גבוהות שנובעות מרכישת זרעים, דשנים וחומרי הזנה כימיים, מיכון, סכרים וכדומה, וכן עלויות סביבתיות שליליות מוחצנות, המושתות על כלל החברה. לעומת-זאת, השיטה האגרו-אקולוגית, הפועלת על-פי עקרונות הטבע (מקורות מתחדשים), היא בעלת עלויות פנימיות נמוכות מאוד, ובמקביל, היא מונעת את העלויות המוחצנות השליליות של החקלאות התעשייתית19. השלכותיה החברתיות של שיטת החקלאות התעשייתית בהודו אף הן כבדות משקל. עלויות ייצור המזון הגבוהות בשיטה זו, מחייבת את רוב החקלאים ללקיחת אשראי והלוואות מהבנקים. כאשר היבול איננו צולח, חקלאים רבים מתקשים לעמוד בהחזרי ההלוואות ונאלצים למכור את אדמותיהם כדי לשלם את חובותיהם.20,21

מושג "הריבוי מול האחידות" ברובד הראשון של שיטתה הפילוסופית, חשף את תפקידו של הריבוי והמגוון הביולוגי ככזה התומך במגוון תהליכי חיים. מתוך כך, שיטת החקלאות האגרו-אקולוגית התבררה כמערכת אקולוגית מקיימת, גמישה ועמידה. לעומת זאת, האחידות המונוקולטורית הרדוקציוניסטית, חשפה את ההשטחה של המרחב האקולוגי ההוליסטי והמורכב. העמדת השיטה כולה על גורם אחד, התבררה כיצירת מערכת חקלאית מלאכותית, חלשה ופגיעה. אם כך, שואלת שיווה: אם שיטת החקלאות ה"אגרו-אקולוגית" טובה יותר בכל היבט22,23 מאשר התעשייתית, מדוע, ועל ידי מי, הרטוריקה שרק השיטה השנייה מסוגלת ל"האכיל את העולם" היא זאת המקודמת?

הרובד השני -"ריבוי מול אחידות" שליטה מונוקולטורית על מגוון צורות החיים

בית המלוכה הספרדי, העניק בשנת 1492 כתב זכויות לכריסטופר קולומבוס, ובכך מסר בידו את הפריבילגיה ל"כבוש ולגלות" את העולם. ההכרה בעליונותה של התרבות והדת האירופאית, חוזקה שנה לאחר מכן, בהכרזתו של האפיפיור אלכסנדר השישי, כשקבעה, שכל יבשת חדשה שתתגלה, תחשב כרכושם הבלעדי של המלכים הקתולים הספרדים. בכך, כתבי זכויות אלה, ביטאו את רצון האל והמלכים, והקנו לאקט הקולוניאליסטי צביון אלוהי קדוש.24

תחושת החובה והזכות שליוותה את התפשטות הקולוניאליזם בעולם, כרוכה בהיבט נוסף של תפיסת העליונות האירופאית, אשר באה לידי ביטוי בראיית העולם שאיננו נוצרי, כעולם "ריק" מעמים ומתרבויות, הממתין שיתבעו עליו בעלות, המבקש להתייעל על-ידי המדע המערבי ולהיגאל מתפיסותיו הדתיות הפרימיטיביות על-ידי הנצרות הנעלה. תפיסה זו מוצאת את ניסוחה ברעיון ה"טרה-נוליוס", ה"אדמה הריקה״.25 רעיון זה, נולד מן ההנחה, שרכוש וזכות קניין נקנים מעובדת השימוש במשאב כלשהו, ובכך מהווים את ההצדקה לדרוש עליו בעלות26. ביטוי משפטי של תפיסה זו, מגולם בקטגורית החוק הרומי, המכונה "רס (Res) נוליוס (Nullius)", היינו, "הדבר הריק", המוגדר כדבר אשר באופן מהותי אפשר לדרוש עליו בעלות, אך דבר זה טרם נעשה על-ידי פלוני או אלמוני27. הפלוני בעל זכות הקניין הטבעית והבלעדית הוא הקולוניאליסט. העולם הלא-נוצרי, באופן מהותי הוא בר-קניין. לפיכך, הקולוניאליזם הוא הוצאה לפועל של זכות זו. תפיסת רכוש וקניין זאת מבטאת עיקרון בסיסי שעליו מושתתת התרבות המערבית, אשר בתורה, מהווה הצדקה לכיבוש, ניצול ושימוש בטבע. יתרה מכך, תחת נימוק ה"ייעול המדעי", הקולוניאליזם הצדיק את השתלטותו על שלל משאבים בתואנה, שהילידים לא "משפרים" או "מייעלים" אותם28.

מושג "האחידות מול הריבוי" ברובד השני של תפיסתה בא לידי ביטוי בתפיסת העליונות האירופאית (שבינתיים "תורגמה" לתרבות "מערבית") מעל כל תרבות לא אירופאית, וזו עומדת בתשתית האידיאולוגית של העידן הקולוניאליסטי, מכוננת את תפיסתו האתית, ובכך, מאפשרת שליטה וניצול של אוכלוסיות לא אירופאיות. כיום, 500 שנים לאחר מסעותיו של קולומבוס ושכמותו, ובניגוד לתפיסה שהפרויקט הקולוניאליסטי "פס מן העולם", שיווה טוענת, שהוא נמשך תחת גרסה חילונית יותר; זכויות הקניין האינטלקטואליות הם כתבי הזכויות החדשים, הסכמי הסחר הגלובליים תפסו את מקומו של האפיפיור, תאגידי ענק בין-לאומיים וחוקי הכלכלה הניאו-ליברלית, החליפו את שליטתם הריכוזית של המלכים הנוצרים והחובה לשלב כלכלות מקומיות בשוק החופשי הגלובלי, הוחלפה בחובה הדתית לנצר את ה"ילידים הפראיים"29. כך לטענתה, פועל המנגנון הקולוניאליסטי הביו-אימפריאליסטי של העידן הגלובלי:

"למרות התרומה האדירה של משאבי הטבע של העולם השלישי לעושרן של המדינות המתועשות [בעקבות הקולוניאליזם], תאגידי ענק, ממשלות של ה"צפון העשיר", וסוכנויות סיוע בין-לאומיות שונות, ממשיכים לייצר מסגרות פוליטיות וחוקיות, כדי שמדינות העולם השלישי ימשיכו לשלם על מה שנלקח מהן חינם. הטכנולוגיות [רישום פטנטים על צורות חיים] ודפוסי המסחר הגלובליים, פועלים בניגוד לתפיסות של צדק חלוקתי וקיימות אקולוגית. אלה מאיימים לייצר עידן חדש של ביו-אימפריאליזם, המבוסס על רישוש המגוון הביולוגי של העולם השלישי.

עוצמת הפגיעה הקשה ביותר כנגד המשאבים הגנטיים של העולם השלישי מגיעה מלחצים אדירים שחברות תרופות, חקלאות וייצור זרעים, מפעילות על ממשלותיהן ועל מוסדות בין-לאומיים כגון FAO [ארגון המזון והחקלאות העולמי] להכיר במשאבי העולם השלישי כ'מורשת אוניברסלית' של כלל העולם וזאת כדי לאפשר לגופים אלו, גישה חופשית לחומרי גלם. השימוש ברישום פטנטים בין-לאומיים מבטיח את המונופול של חברות אלה על חומר גנטי יקר-ערך, אשר ממנו הן מבקשות לפתח תרופות, מזון ומקורות אנרגיה." (Shiva, 1994: 82)

"הריבוי מול האחידות" בא לידי ביטוי בהבטחת זכויות בלעדיות של ה"צפון" העשיר על הריבוי והמגוון הביולוגי של ה"דרום" העני. כך, הקולוניאליזם, ב"שלט רחוק" וללא נוכחות פיזית, ממשיך בפועל לשמר ולתחזק דפוסי יצירת רכוש ועושר, וזאת על-ידי "פיראטיות-ביולוגית" ((Biopiracy; החל משנת 1492 קולומבוס ואחרים הקנו לעצמם חופש פעולה שעלה מתוך הכנעה, שעבוד ושליטה על האוכלוסיות הילידיות. באותו אופן, מתאפשרת כיום "השיבה השנייה של קולומבוס" ; תאגידים בין-לאומיים, משמרים את מידת החופש לנצל ולדרוש בעלות על משאביהם ואוצרותיהם הטבעיים של מדינות "הדרום", כשאלה מוצגים כ"מורשת האוניברסלית" של כלל העולם, וזאת על-ידי הסכמיי סחר בין-לאומיים, פטנטים וזכויות קניין רוחניים על צורות חיים שונות30.

הודו היא אחת המדינות בעלות המגוון הביו-גיאוגרפי הגדול ביותר בעולם. בהודו נמצאים בין 8–7% מזני הצמחים ובעלי-החיים בעולם שהם כ- 91.200 מינים של בעלי-חיים ויותר מ- 45 אלף סוגי צמחים31,32 תחת יבשות חדשות, עושרה הביולוגי, החומר הגנטי יקר הערך ומערכות הידע המסורתיות הם מושא הכיבוש החדש. הנחת "האדמה הריקה", הומרה בהנחת "החיים הריקים" שיש לכבוש ולייעל, כששוב, הלוגיקה נותרה בעינה; הידע הילידי העשיר והמורכב נתפס כלא "מדעי", "פרימיטיבי" ו"מיושן" ולכן, קנה המידה היחידי ל"ייעול" ול"שיפור" הוא אך ורק הטכנולוגיות המדעיות המערביות. שיווה מסכמת בכעס ובדאגה, כי לפני 500 שנה, עצם היות אדם הנמנה על דת שאיננה הנצרות, היה בה כדי לאבד את כל רכושו וזכויותיו. 500 מאות שנה אחר-כך, עצם היות אדם בן לתרבות שאיננה אירופאית, בעל תפיסה תרבותית שונה ומערכות ידע מגוונות, מספיקה כדי שיאבד את זכויותיו על הידע ומשאבי הטבע שלו 33. אך מה מאפשר למערב את היכולת לדרוש לעצמו את השליטה הבלעדית על משאבי העולם? אלה הם מבני המחשבה שלה, שאותם שיווה מכנה ה"מונוקולטורה של המחשבה".

הרובד השלישי -מ”אחידות של המחשבה” למחשבה של “ריבוי באחדות”

קאלה לאסן, בספרו שיבוש תרבות ((Culture Jam, מבכה את האחידות המחשבתית של אמריקה המודרנית הנשלטת על-ידי האתוס התאגידי המשטח והמרדד. הוא אומר: “חלומות, על-פי הגדרתם, אמורים להיות ייחודיים ועתירי דמיון. ועדיין, רוב האוכלוסייה חולמת את אותו חלום. זהו חלום של עושר, כוח, תהילה, הרבה סקס והזדמנויות לחופשות מלהיבות. מה אפשר להבין מכך שתרבות שלמה חולמת את אותו חלום?”34. תשובתה של שיווה תהא, שתרבות המערב לוקה ב’מונוקולטורה של המחשבה’:

“האיום המרכזי כנגד קיום במגוון אפשרויות מחשבתיות, מגיע מתוך ההרגל לחשוב במונחים מונוקולטורים; מה שכיניתי ‘המונוקולטורה של המחשבה’ (‘The Monoculture of the Mind’). מונוקולטורות של המחשבה גורמות לריבוי המחשבתי להיעלם מהתפיסה, ובסופו של דבר להיעלם מן העולם. היעלמות הריבוי המחשבתי, מבשרת את היעלמותן של החלופות, אשר מפנות את מקומן לתסמונת “היעדר החלופות”.35

כמה פעמים בתקופתנו העכשווית, הרס מוחלט של מרחבים טבעיים, של טכנולוגיות [מקומיות], של קהילות ואף של תרבויות שלמות, מתאפשר תחת ההצדקה ש’אין כל חלופה אחרת’? חלופות קיימות, אך הן מורחקות ומודרות. הכללתן יכולה להתאפשר רק כאשר ישנו מרחב מחשבתי ‘פתוח’ לריבוי ולמגוון. שינוי צורת המחשבה והפעולה שלנו ממחשבה מונוקולטורית למחשבה של ריבוי, יאפשר למגוון האפשרויות לצוף, לעלות, ולבוא לידי ביטוי.” 36

לגבי דידה של שיווה, בחינת מערכת היחסים בין האדם ובין סביבתו הטבעית, חושפת מערכת יחסים של תלות הדדית; האדם מבנה את הטבע והטבע את האדם. לפיכך, האלמנט האקולוגי הוא אלמנט מרכזי שמבנה את הזהות התרבותית. מתוך כך, מגוון ביולוגי מייצר לא רק מערכות אקולוגיות מובחנות ומגוונות, אלא גם צורות חיים שונות שבתורן, מייצרות תרבויות עשירות המשקפות מערכות ידע ייחודיות37. כלומר, ישנו קשר ישיר בין מגוון ביולוגי-אקולוגי למגוון מערכות ידע, תרבויות ודתות.

החל מהתקופה המודרנית, צורת המחשבה המדעית-מערבית מאופיינת בחשיבה רדוקציוניסטית, מכניסטית, מונוקולטורית. ככזו, היא אף מכוננת את החשיבה הקפיטליסטית ואת האסטרטגיות הכלכליות הניאו-ליברליות ואלו משתכפלות ומתפשטות על-ידי הגלובליזציה. בכך, צורת המחשבה המונוקולטורית חובקת כל מבנה תרבותי ופוליטי ולפיכך, נתפסת כאוניברסלית ועל-תרבותית. אך התרבות המערבית, גם היא תוצר של תרבות מקומית, ייחודית, אירופאית. הקולוניאליזם והגלובליזציה אפשרו לה להגיע לעמדת כוח, שליטה ועליונות, אשר בגינם, היא תופסת את כל העולם באמצעות “משקפיה שלה” אשר מייצרות הומוגניזציה של העולם, ולפיכך, משטיחה ומבטלת את המגוון הביולוגי ועושרו התרבותי38.

הפילוסוף ההודי העכשווי החשוב, דאיה קרישנה (Daya Krishna), מחזק את טענתה של שיווה. הוא עסק רבות בפילוסופיה מושווית, כלי שמטרתו היא להביט מ”מבט על” על פילוסופיות שונות, כגון, מערבית ומזרחית. יצירת המבט ה”על-תרבותי”, מאפשרת לכל תרבות להתוודע לצורות המחשבה של עצמה, לגבולותיה, לדפוסיה הפנימיים, ובכך להרחיבם. בסופו של דבר, ראייה הדדית זו, מאפשרת לבנות מודלים מחשבתיים חלופיים, שישקפו את המחשבה האנושית בכללותה. ולכן, השונה, יותר מאשר הדומה, יכול ללמד אותנו משהו על ה”אחר” ועל עצמנו באמצעותו. בכך, טמונה יכולתה הנדירה וחשיבותה של מתודה זו. עם זאת, שימוש “לא זהיר”, במתודה זו, נושא בחובו סכנה מהותית, היינו שזאת תשקף לנו בסופו של דבר, רק את מה שאנחנו מצפים למצוא. לגבי דידו, בחינה היסטורית, חושפת למרבה הצער, שהאפשרות השנייה הייתה ולדאבון הלב עודנה שכיחה יותר; מחקרים השוואתיים מערביים של תרבויות לא מערביות, הטילו על מושא המחקר את צורות המחשבה המערביות, שאותן הם תפסו כקנה המידה האוניברסלי אשר על פיו אפשר להבין, לשפוט ולהעריך את “האחר”. לפיכך, ההתבוננות על ה”אחר” הייתה מתוך “עיניים מערביות” אשר בשום צורה שהיא, אינן יכולות להיחשב כ”אובייקטיביות”39. כאמור, כפייה והכפפה של צורת המחשבה המערבית על כל מערכות הידע, התרבות והדת הלא מערביות, מובילה לשלילת הסמכות הפנימית שלהן.40

כפי שנטען, תרבויות שונות מייצרות מערכות ידע שונות. גם כיום, כ-70% מהאוכלוסייה ההודית תלויים באופן ישיר במשאבי הטבע שלהם לסיפוק צורכיהם הבסיסיים41. קשר ישיר זה, הבא לידי ביטוי בהכרה בתלותו של האדם בטבע, הוביל לצבירה של “ידע אקולוגי-מסורתי” (TEK– Traditional Ecological Knowledge) עשיר ומורכב. מונח זה, מתייחס למערכות ידע של קהילות ילידיות שמקורן ותוכנן עולה מתוך המפגש היומיומי, האינטימי, העמוק ורב-השנים עם הטבע. ככזה, הוא מקור ידע על מערכות אקולוגיות, מינים שונים ומנהגים תרבותיים ייחודיים42.

ידע עשיר זה, נוהל במשך דורות רבים כ”נחלת הכלל” (Commons). כהגדרה כללית, נחלת הכלל הוא משאב כלשהו המנוהל על-ידי קבוצת אנשים מוגדרת43. במשך דורות רבים, חלק ניכר ממשאבי הטבע בהודו נוהלו כ”נחלת הכלל”. ניהולם אופיין בסמכות מקומית של הקהילה ולרוב גם בזכויות קניין. כמו כן, חלק ניכר מחברי הקהילה השתתף בניהול השוטף של משאבי הטבע שלה, ואלה ייצרו לרוב תחושת אחריות ומחויבות כלפיהם44. בכך, ”נחלת הכלל” כתפיסה ניהולית, משקפת מנגנון שמערב הן את החובות והן את הזכויות שהקהילה נושאת כלפי המערכת האקולוגית שלה. מנגנון זה משקף שיתוף פעולה אקטיבי בין האדם ובין המערכת האקולוגית שלו; האדם אינו פסיבי ואף איננו מבודד מסביבתו, אלא מהווה חלק בלתי-נפרד שלו45.

תקופת הנאורות והמהפכה המדעית האירופאית שינתה ללא היכר את תפיסת הטבע; מ”אורגניזם חי” ל”מכונה פסיבית46”. המדע הרדוקציוניסטי ותהליכי ההמשגה (קונספטואליזציה) של הטבע ביתרו אותו לאטומים דוממים, מכניסטים, שבסופו של דבר הובילו לתפיסת הטבע ”כמת”47. שיווה אף מזהה את הצורך לשלוט בטבע כצורך הנובע מהפחד ממנו; הטבע חייב להיתפס כ”מת”, כ”חומר נא”, וכ”כאוס”, אשר האדם חייב להשליט בו סדר ושליטה48.

תפיסת הטבע ההודית רואה בטבע “אורגניזם”, משמע, “מערכת חיה”, בעלת שני מאפיינים מרכזיים. האחד, יכולת ארגון עצמי. מערכות חיים בטבע פועלות ומגיבות באופן אוטונומי וספונטני תוך כדי אינטראקציה מתמדת עם סביבתן המשתנה. השני, יכולת החלמה ותיקון עצמי. יציבות אקולוגית נגזרת מיכולתם של מינים ומערכות אקולוגיות להתאים את עצמם לשינויים, להתפתח ולהגיב לסביבה. ככל שהמגוון הביולוגי במערכת גבוה יותר, כך רמת “החופש” גבוהה יותר, שכן, למערכת ישנן יותר אפשרויות להגיב, לתקן ולאזן את עצמה. שיטת החקלאות התעשייתית מייצרת שליטה חיצונית במערכת, מקטינה את המגוון הביולוגי בתוכה, ולפיכך, מפחיתה את רמת “החופש” של המערכת ואת יכולתה לארגן ולחדש את עצמה. בכך, תפיסת הטבע המכניסטית-הרדוקציוניסטית המערבית שוללת מעיקרה את שני המאפיינים הללו. תפיסות הטבע המנוגדות, אם כן, מבארות את מערכת היחסים השונה הקיימת בכל אחת מהן; בתפיסה המערבית, שליטתו של האדם בטבע, מייצרת מערכות בעלות מבנים אחידים, “שטוחים” המאופיינים בתפקודיות חד-ממדית. כתוצאה מכך, מערכות אלה פגיעות, שבירות ובעלות יכולת הסתגלות מוגבלת ונמוכה. בתפיסה ההודית, ניהול משאבי הטבע מתוך ההכרה בעיקרון המגוון והריבוי, והיחסים ההדדיים בין הטבע לאדם, מייצר מערכות בעלות שליטה עצמית, בעלות מבנים מורכבים ורב-ממדיים ולכן מערכות אלו הן בעלות כושר הסתגלות גבוהה לסביבה המשתנה49.

תפיסת הטבע ההודית כ”אורגניזם” באה לידי ביטוי בתפיסתו הלא-אנתרופוצנטרית50,51. המחקר על אודות הקשר בין הינדואיזם ואקולוגיה זיהה גישות שמגלות “דאגה לסביבה”52 ושהטבע הוא “קדוש” או “אלוהי”53. בהתאמה, שיווה טוענת, שהתרבות ההודית מתייחסת אל הטבע כ”קדוש”; כמקור לידע ולהשראה54. בעקבות הפילוסוף והמשורר רבינדרנת’ טאגור, היא רואה בעיקרון “האחדות בריבוי” כאחד מעקרונותיה העמוקים והמכוננים של התרבות ההודית:

“הציוויליזציה ההודית מובחנת בכך שמקור התחדשותה, הן החומרית והן האינטלקטואלית, נבע מהיער ולא מהעיר. מראשיתה, רעיונותיה הטובים ביותר של הודו, נוסחו כאשר האדם היה במצב של שיתוף ואחווה עם העצים, הנהרות והאגמים, הרחק מההמון שבעיר. שלוותו של היער סייעה להתפתחותו האינטלקטואלית של האדם. תרבות היער הטעינה את התרבות של החברה ההודית. (…) העיקרון המאחד של החיים בריבוי, של פלורליזם דמוקרטי, הפך לעיקרון מכונן של הציביליזציה ההודית.”55,56

ה”אחדות בריבוי” הוא העיקרון על-פיו הטבע מתקיים; בדרך של ריבוי ומגוון. יתרה מכך, הטבע, ולא המרחב העירוני, הוא לגבי דידו של טאגור, מקור ההשראה לתרבות ולפילוסופיה ההודית. הטבע הוא ה”מורה” הגדול והיער הוא “בית-הספר”. הטבע מלמד את האדם שהוא חלק מקהילה של הוויות רבות ושונות, שכולן נמצאות בקשרי תלות הדדיים ולא ביחסי שליטה והכנעה. הטבע מאפשר הכרה בצרכיו של האחר, ובאחריותו של האדם ליהנות משפעו, ללא ניצול מיותר ובהכרת תודה57. כעיקרון עמוק של התרבות ההודית, העולה כאמור מתוך המרחב האקולוגי, שיווה טוענת שעיקרון “האחדות בריבוי” הוא הבסיס לכל תפיסה מקיימת, שהיא כאמור הן אקולוגית והן תרבותית. שכן, מגוון בלי עיקרון מאחד, הוא מקור לקונפליקט ולתחרות מתמדת. מאידך, אחידות נעדרת מגוון, הופכת למרחב הנתון לשליטה חיצונית58.

סיכום

לאור הרקע הפילוסופי ההודי אפשר לראות שמאבקה של שיווה להגן על המגוון הביולוגי של הודו והעולם, מתברר כלא פחות ממאבק על חופש ודמוקרטיה, שכן איכויותיו של הטבע; המגוון המאופיין ביכולת התארגנות עצמית, מתוך דחף פנימי, במורכבות וברב- ממדיות, מתרגמים במרחב התרבותי כאיכויות של חברה המכירה בדרכי חשיבה שונות, שאותה שיווה מכנה “דמוקרטיית אדמה” (“Earth Democracy”). זוהי חברה המכילה את כל ההוויות בתוכה. אלה נתפסות כבעלות זכות קיום טבעית פנימית59, המאורגנות במערכות אקולוגיות-מקומיות, מובחנות וייחודיות. ככאלה, הן גדלות ומתפתחות מתוך שלטונן העצמי, מייצרות ריבוי של תרבויות ודתות הצומחות זאת לצד זאת, ומקיימות קשרי תלות והפריה. בכך, תחושת הכבוד לטבע, מתרגמת למרחב מכיל ומכבד של המגוון האנושי, התרבותי והדתי60.

חקלאות מונוקולטורית המבטאת את צורת המחשבה המערבית הרדוקציוניסטית המכוננת את התפיסה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית, משווקת ומזהה את עצמה עם דמוקרטיה וחופש, מציגה נראות של ריבוי; בפועל, היא מבטאת שליטה חיצונית, ריכוזית, מאחידה ומשטיחה. זו ה”מונוקולטורה של המחשבה” הכופה את עצמה על המרחב המחשבתי ולא מאפשרת לצורות מחשבה אחרות לעלות. ה”אחדות בריבוי” אם כן, לגבי דידה של שיווה, הוא העיקרון המאחד שמאפשר לחלופות ולמגוון אפשרויות לעלות, להתפתח, לבטא ולמצות את עצמן. הוא העיקרון שמאפשר “לחלום בריבוי” וזאת בניגוד למחשבה המערבית הרדוקציוניסטית, שהפכה את החלום האנושי מרב-גוני, ייחודי וספציפי, לחלום מונוקולטורי.