חזרה למאמרים

ד"ר אורי מאיר-צ'יזיק הקים את מסלול הלימודים ואת המרכז ל"הנהגת הבריאות".
מאמרו הזה מתפרסם במלואו בחוברת הכנס השנתי לבריאות קהילתית, 2016.

לאורך ההיסטוריה והאבולוציה של המין האנושי התקיימו בכל תרבות וחברה מנגנונים קהילתיים שתפקידם היה לשמור על חלוקה הוגנת או שוויון מסוים בחלקות המזון. מאז המהפכה החקלאית ותחילת תהליך ההתרחקות שלנו מתהליכי יצור המזון, הולכים מנגנונים אלו ומתמעטים.

במאמר אביא מספר דוגמאות למנגנונים כאלו שפעלו לאורך ההיסטוריה והאבולוציה, נספר את סיפורם ונשאל האם בחברה המודרנית בה אנו חיים אפשר עדיין לקיים מנגנונים כאלו, ואיך?

מבוא: תהליכי ההתרחקות מייצור המזון ומהו מנגנון קהילתי

אנחנו נמצאים בתהליך של התרחקות מתהליכי יצור המזון שלנו. כשהיינו לקטים-ציידים היינו מלקטים ואוכלים או צדים ואוכלים, ידענו בדיוק מאיפה המזון שלנו הגיע ומה הוא עבר בדרך. לפני כ-10,000 שנים התרחשה המהפכה החקלאית (הניאוליתית), תהליך בו התחלנו לאגור את המזון שלנו ועברנו ליישובי קבע. התרחקות מסוימת של חלק מהאוכלוסייה מתהליכי יצור המזון. מאז, עברנו לכפרים ולערים, העמקנו את ההתרחקות מהמזון והגענו למצב בו היום לרוב האנשים אין מושג מאיפה הגיע האוכל שלהם ומה הוא עבר בדרך. לתהליך התרחקות זה כמה תוצאות, המעמידות אותנו בסכנה מבחינה בריאותית, סביבתית ואף קהילתית.

מחברה שוויונית והומוגנית כציידים לקטים, עם התקדמות המהפכה החקלאית, הפכנו לחברה יותר ויותר מקוטבת ומעמדית. המאמר הנוכחי יעסוק בהיבט הקהילתי של תהליך ההתרחקות מתהליכי יצור המזון, ובאופן בו השפיע בצורה מהותית על מבנה הקהילה והחברה ועל תפקודה. הסופר סרוונטס, כותב הספר "דון קישוט", הכניס לפיו של גיבורו את נאום הבלוטים. בנאום, האלון ממנו מגיעים הבלוטים הוא דוגמא לעץ שמעולם לא תורבת, אך למרות זאת שימש לאורך כל ההיסטוריה האנושית למאכל. כשפוגש דון קישוט בראשית דרכו את חבורת רועי העיזים, הוא רואה את הבלוטים שאוכלים הרועים לארוחת הערב, לוקח בידיו חופן בלוטים ונושא נאום מלא רצינות שבו הוא מתרפק על התקופה בה היינו קרובים למזוננו. אז, לטענתו, היה יותר שיתוף ושוויון:

"מה טובים היו הדורות ההם, שאבותינו הראשונים קראו להם בשם תור הזהב! ולא משום שערכו של הזהב הוא רב בתקופתנו זו, ……… משום, שכל הקניינים היו משותפים לכל בתקופה הקדושה ההיא: בני האדם היו נדרשים, להבטחת קיומם, אך להרים את ידיהם, וליטול מן האלון החסון, אשר פשט את זרועותיו והתחנן שיבואו לאסוף את פריו הטעים והמבריא; ….הכל היה אז אחדות, הכל חיו בשלום, באהבה ובידידות בעולם כולו; הברזל החד של המחרשה המעוקמת עדיין לא הפך אזי את בטן האדמה, אמנו הצנועה, משום שהיא העניקה הכל באדיבות ללא כל סחיטה ואונס, מכל צד של חיקה הפורה הנרחב, את כל אשר ביכולתה להעניק, ולהשביע רצון, ולקיים ולפנק את בניה החסכניים ….. התרמית, הערמה והרשע עוד טרם חדרו לעולמו של האדם, ועוד טרם הטילו את שלטונם על המין האנושי, במקומן של האמת והפשטות." [1]

מובן שנאום הבלוטים הוא דרמטי וסכמטי, רבה בו הסנטימנטליות וההתרפקות הנוסטלגית על העבר. אך מעניין לראות כיצד כבר בתקופה בה כתב סרוונטס את הספר, במאה ה-17, היה נושא האי-שוויון בולט והעסיק את הכותב. על-אף הרומנטיזציה היתרה שבאזכור העבר, קדם המהפכה החקלאית, עוד לפני שהחלו לחרוש את השדות, גם המחקר כיום יסכים שכל הסימנים מורים כי אכן הייתה זו תקופה של שוויון רב יותר וחלוקה צודקת יותר של המזון.

הנחת הייסוד של תורת הכלכלה המודרנית היא שהכלכלה שלנו מבוססת על מחסור. באופן מפתיע המחקר כיום מצביע על כך שההחלטה לאגור מזון היא כפי הנראה נדבך משמעותי בייסוד המחסור עליו מבוססת הכלכלה. ההחלטה האנושית לאגור את המזון ולשמור עליו היא זו שהביאה לכך שחלק מבני האדם אינם משתתפים בתהליך ייצור המזון. אגירת המזון היא שאפשרה שלטון, מקצועות חופשיים ואחרים. נראה שהיא זו ששינתה את מבנה חלוקת המזון והיא זו שיצרה מחסור יותר מכל בצורת בעולם הקדום.

מנגנון קהילתי, כפי שמוגדר לצורך מאמר זה, הוא שיטה כלשהי שפועלת בקהילה או למענה, ושתפקידה לשמור על חלוקה הוגנת או שוויון מסוים בחלוקת המזון או ההון. המנגנון הזה יכול לפעול בכל קהילה – ממשפחה, דרך כפר ועד מדינה – והוא לא חייב להיות מעוגן בחוק. ישנם מנגנונים כתובים, ישנם כאלה הקיימים כחוק דתי או חוק מדינה, ויש גם כאלה שהם תוצאה של הסכמה רחבה בין חברי הקהילה.

חלק 1: חלוקת מזון בחברה הציידית-לקטית

אנתרופולוגים וארכיאולוגים פרהיסטוריים עסקו, ועדיין עוסקים, בחקר החברה הציידית-לקטית. המחקרים מתבססים על ממצאים ארכיאולוגיים ועל תצפיות בחברות דומות בנות-ימינו, ויוצרים הנחות על בסיס החיבור בין הממצאים הללו. רבים מהחקרים העוסקים בדרך חייהם, מנהגיהם ומבנה חברתם של החברות הציידיות-לקטיות מציגים תמונה של חברה בעלת מבנה חברתי שוויוני והומוגני. רוב החוקרים מניחים שגם החברות ההיסטוריות לקטיות-ציידיות חלקו באופן שוויוני את המזון שלוקט או ניצוד.[2] אחד המחקרים המעניינים בנושא הוא של החוקר דני נווה, חוקר ישראלי, שנסע לחיות זמן מה לצדם של הנייקה, חברת לקטים-ציידים, בג'ונגלים של דרום הודו. הנייקה הם חברת לקטים ציידים של החזר מיידי, כאלה שלא אוגרים את מזונם בשום צורה אלא צורכים אותו באופן מיידי. מסתבר שמערך היחסים החברתי שלהם הוא שוויוני לחלוטין, הן ביחסים בין האנשים בתוך הקבוצה והן ביחסם לסביבה.

נווה חקר את השינויים שעוברים בני הנייקה כשהם מתקרבים לחברה החקלאית (שנמצאת בפריפריה של האזור בו הם חיים) ומה קורה לתפיסתם כשהם משלבים בפעילות שלהם פעילויות כלכליות שאינן מתאפיינות במיידיות (משמע, פחות החזר מיידי). מה קורה כשהם עורכים את אותו ליקוט או אותן עבודות בדיוק, אך מטרתן היא אגירה או סחר?

מחקרו של נווה מקיף ומרתק, אך לנושא מאמר זה – אחת המסקנות המעניינות מתצפיתו היא שכשאנשי הנייקה מלקטים או צדים לצריכה העצמית שלהם הם חולקים את התוצרת אותה הביאו, אך כאשר התוצרת מגודלת בשדות למכירה או כאשר צדים בעלי חיים למכירה (או מוצרים אחרים) הם נמנעים מלחלוק את התוצרת או את התמורה שקבלו עבורה.[3] ככל שהם משלבים יותר פעולות שאינן מאופיינות במידיות, כך הם מתייחסים לסובב אותם יותר כחפצים ופחות כישויות שוות-ערך לעצמם. חשוב לציין שהתהליכים בהם החלו לאגור מזון ובעקבותיהם גם נוצרו פערים וחוסר שוויון בחלוקת המזון היו תהליכים ארוכי טווח שרק בסופם הובילו אל יצירת החברה המעמדית והמהפכה החקלאית.

חלק 2: מנגנונים קהילתיים לחלוקת מזון הוגנת בהיסטוריה של ארץ ישראל, בחברה היהודית והערבית

כפי שהוצג בחלק הקודם, הנחת העבודה המחקרית הנוכחית היא שהחברה הציידים-לקטים הייתה בבסיסה חברה הומוגנית ושוויונית, וכי המהפכה החקלאית החלה תהליך של אגירת מזון שהביא לקיטוב מבחינת מעמד וחלוקת המזון. ואמנם, עם התקדמותה של המהפכה החקלאית, וביתר שאת התיעוש והעיור, ניכרת את התבססותה של חברה מעמדית. עם זאת, מעיון בטקסטים עתיקים וסיפורים העוסקים בחלוקת מזון ורכוש ומקריאת מחקרים אנתרופולוגיים אפשר לראות כי נשתמרו גם בחברה החקלאית מנגנונים מסורתיים מסוימים שתפקידם היה לווסת את חלוקת המזון והרכוש בתרבויות השונות.

אחת הדוגמאות למנגנון כזה היא הפוטלוק (Potlatch), טקס או כינוס שהיה נערך אצל שבטי הילידים של החוף הצפון מזרחי של אמריקה ובקנדה והיה מרכיב חשוב במערכת הכלכלית שלהם. האירועים הללו אורחו על ידי אנשים מהמעמד הגבוה ואחד המרכיבים המרכזיים באירוע היה חלוקת רכוש – האדם האמיד חילק את רכושו כדי לחזק את מעמדו הציבורי, ככל שהוא חילק יותר כך מעמדו התחזק יותר. חוקרים כיום טוענים שאחד התפקידים של טקס זה היה ויסות של חלוקת הרכוש והמזון, שמירה על בטחון תזונתי בסיסי וגם שמירה על מצב שבו אדם לא צובר יותר מידי כוח ציבורי וכלכלי במקביל. משמעות המושג פוטלוק הוא – לתת. בסופו של דבר אסרו השלטונות, האמריקאי והקנדי, על קיום מנהג זה.[4]

ארמטה פיארוטי, איטלקי שסייר בארץ-ישראל באמצע המאה ה-19, מספר בכתביו על מנהג הכנסת האורחים של כפריי ארץ ישראל. הוא מסביר שגם בתרבות העברית וגם בתרבות הערבית המקומיות קיימת דאגה מובנית לעני ולנזקק. פיארוטי מדגיש שגם שודד דרכים פרוע, יחפש כל דרך לסייע לעני שפגש בדרך ולהקל עליו: "בארץ ישראל מסבירים פנים לעני בכל אשר ילך; תהיה אמונתם של הבריות אשר תהיה, לחם ומזון תמיד יהיו מוכנים עבורו בכל בית." [5]

המסורות היהודית והערבית רצופות מנגנונים שמטרתם לתמוך או להגן על העני והנזקק. ביהדות הצדקה אינה וולונטרית, אלא היא מצווה ובנוסף אליה קיימים חוקים רבים להגנת העני. בספר שמות ובספר דברים מצוין כי לאדם שהלווה לעני אסור לקחת ערבון שהכרחי לחיי היום יום של העני, משמע – כשעני לוקח הלוואה אסור לקחת ערבון שימנע ממנו לספק לעצמו את הצרכים הבסיסיים שלו כאדם, במקרה הספציפי מדובר על מלבוש וכלים להכנת מזון.[6]

גם בחברה הבדואית אחת המסורות החשובות ביותר היא מסורת ה"חאפלה" – מפגש קהילתי שעל-פי המסורת בו נאכל הבשר. בכל פעם שמשפחה שחטה כבש למאכל, היא הייתה מזמינה את כל השכנים או הסביבה הקרובה לחלוק איתה את הבשר בחאפלה. כך, במצב בו לא בכל יום וגם לא בכל שבוע היה נשחט בעל חיים, כמה שיותר אנשים מהסביבה היו זוכים גם הם ליהנות מהבשר. ממש כמו בחברה הציידית-לקטית, שם אחד הכללים הבסיסיים הייתה חובת חלוקה בבשר הניצוד.

החוקר ורופא השיניים האמריקאי מאמצע המאה ה-20 ווסטון פרייס, שסייר ברחבי העולם בין חברות מסורתיות וחקר את תזונתם, כתב במחקרו שכאשר הגיע לאי ויטי לוו, האי המרכזי באיי פיג'י, הוא חשב שסוף סוף, בזכות המרחק הרב בין מרכז האי לחוף הים, הוא ימצא חברה שאינה ניזונה מבעלי חיים גדולים ולא מדגים ופירות ים. אך כשהגיע לשם גילה שהשבטים יושבי פנים האי תמיד קיבלו מזון מהשבטים שישבו לחוף הים. הוא מספר כי אף בזמן המלחמות הקשות ביותר בין השבטים, היו בלילה יושבי השבטים הפנימיים מביאים מתוצרתם ומניחים בתוך מטמוני במקומות ידועים ובלילה שלאחר-מכן היו מגיעים והיו מחכה שם מזון מן הים.[7]

מעבר למסורות הברורות הכתובות והמחייבות נתקבעו גם מסורות וולונטריות. כך הוא בנק הדגים של דייגי יפו, הסכם מיוחד שהתקיים ממש עד שנות ה-90 של המאה הקודמת. המקום הטוב ביותר לדיג בתל-אביב יפו היה באזור המים החמים ליד תחנת הכוח רידינג, בית הגידול של הדגים. מצד אחד זה היה המקום הכי טוב לדוג בו, אך מהצד השני אילו הדייגים היו דגים שם, אזי מהר מאוד לא היו יותר דגים כלל באזור. לכן היה הסכם-לא-כתוב בין הדייגים שאף אחד לא דג ליד רידינג. אבל היה גם הסכם נוסף, לא כתוב גם הוא אך כולם פעלו על פיו, שאמר שבמקרה קיצון בו אחד מהם נקלע לצרה או מצוקה כלכלית הוא יכול לשוט פעם אחת יחידה ולדוג ברידינג כדי לפתור את צרתו. לכן נקרא האיזור ההוא – "הבנק".

סיפורים כאלה על שיתופי פעולה וערבות הדדית בין חקלאים בקהילה מוכרים גם מרחבי העולם ומתחומים נוספים. סיפור איטלקי אחד מגיע מאזור כפרי קטן צפונית לרומא, איזור עני עם גבעות רבות וכפרים קטנים ועניים, בו מגדלים את כרמי הזיתים במתלולים. כשמגדלים זיתים במתלולים, כל מתלול הוא בגובה קצת שונה, פונה לכוון קצת שונה ולכן כל כרם מבשילה בזמן אחר. כולן בעונת המסיק, אבל הזמנים שונים. על-פי המסורת המקומית, בכל פעם שלמשפחה מסוימת מבשילה הכרם, כל המשפחות שסביבה באות לעזור לה במסיק (אחרת לא יוכלו להספיק למסוק לבד). אותה משפחה, כשתבשיל כרם של משפחה אחרת, תעזור לרעותה. כך הקהילה משמרת מנגנון של תמיכה והדדיות.

מנגנון דומה של זיתים וקהילה פעל בישוב הגלילי קדיתא, שם יש כרם זיתים ענקית מגוונת ועתיקה שלא היה ברור למי הייתה שייכת לאורך ההיסטוריה. צאצאיהם של תושבי המקום המקוריים מספרים שהכרם הייתה כרם ציבורית ובכל שנה חמולה אחרת מהאזור הייתה אחראית על הטיפול בכרם והמסיק. היא גם זו שקיבלה את התוצרת. כך, במשך מאות שנים, התנהל סבב בין תושבי האזור וכל אחד בתורו זכה ליהנות מהתוצרת הציבורית.

הרעב בעולם הוא כנראה הסממן הבולט ביותר לפערים שנוצרים עם היעלמות המנגנונים הקהילתיים והערבות ההדדית. המזון הוא מהצרכים הבסיסיים ביותר של האדם לצורך מחייתו. בעבר היו האנשים נודדים כשלא יכלו לספק את צרכי כל השבט. הכלכלה המודרנית, שיטת הנכסים והבעלות והפערים שנוצרו בעקבות צמיחתה התפתחו, כפי הנראה, מתוך היכולת והבחירה לאגור מזון ולסחור בו.

חלק 3:  מנגנוני חלוקת-מזון בעולם משתנה

נתונים מעודכנים של ארגון האומות המאוחדות מראים כי כמות הקלוריות המיוצרת כיום בעולם מספיקה כדי להזין לשובע יותר מכמות בני האדם שחיים כיום. [8] אם כך, הרעב בעולם אינו נובע ממחוסר במזון, הוא נובע מחלוקה לא שוויונית של המזון הקיים. מנגנונים קהילתיים לחלוקה מאוזנת יותר של המשאבים והמזון עשויים לשמור מזון שנזרק, להביא לגידול של מזון באזורים מוכי רעב (במקום לגדל שם טבק, קפה ומוצרים ליצוא) ולשפר את מצב הרעבים.

לכן, נושא הביטחון התזונתי בו עוסקים המנגנונים המסורתיים ופרויקטים עכשוויים, הוא מפתח לשמירה על העיקרון שלכל אדם בקהילה תהיה גישה ומזון מזין מספק לתזונתו הבסיסית.

ב-1996 הגדיר ה-FAO שבטחון תזונתי מתקיים כשלכל האנשים יש בכל זמן יש גישה פיזית וכלכלית לכמות מספקת של מזון בטוח ומזין, העומד בצרכים ובהעדפות שיובילו לחיים פעילים ובריאים. בעולם מתקיימים פרויקטים רבים שמטרתם הבסיסית היא קידום, בדרכים שונות, של בטחון תזונתי וצמצום פערים.

  1. ב-1995 בעיר בלוהוריזטונרטה (Belo Horizonte) בברזיל, עיר בת 2.5 מליון תושבים, רבים מהם חיים בעוני, הקים ראש העיר צוות תאום עירוני למדיניות ואספקת מזון. הצוות כלל 20 נציגים מכל המגזרים, כולל נציגי ציבור וכל מי שקשור לאספקת או יצור המזון, המנדט של הצוות היה להגביר את הנגישות של מזון מזין לכולם כחלק מצדק חברתי. שוקי האיכרים היו יקרים ופחות נגישים לאוכלוסיות עניות. בנוסף אליהם, הצוות החליט ליצור ערוצים חדשים וזמינים כלכלית של מזון מזין לאוכלוסיות עניות. כמה מהצעדים בהם בחר הצוות:[9]
  2. דוכני ירקות ניידים שיעבדו באזורים העניים וישווקו בסופי שבוע את עודפי התוצרת החקלאית במחירים מוזלים, יקבלו כתמריץ אפשרויות גם למכירה ישירה באזורים החזקים יותר.
  3. הצוות יצר תכנית להערכת בריאות ותכניות להזנה חינמיות לילדים, נשים בהריון ונשים מניקות.
  4. כדי לקדם חקלאות מקומית וכלכלה מקומית, העיר קנתה בעצמה תוצרת מחקלאים ומכרה אותה במחירים הוגנים.
  5. כל תושבי העיר הוזמנו להשתמש בשרותי התוכנית, גם מי שאינו עני. אדם לא היה צריך להוכיח שהוא עני כדי להשתתף בה.

כל זה נעשה בתקציב של עשרה מיליון דולר בשנה, והתוצאות היו מדהימות: ירידה אדירה בתמותת תינוקות, ירידה של 25 אחוז באנשים החיים בעוני, עלייה בצריכת פירות וירקות, פריחה מחודשת של החקלאות המקומית, כולל גדילה בעוסקים בחקלאות קהילתית ומסורתית ועוד.

ארגון ששמו הרשת למזון הוגן (fair food network) מפעיל בארצות הברית מזה כמה שנים פרויקט מיוחד שנקרא Double up food bucks. במקומות בהם הפרויקט מופעל מכפילות הרשויות את ערך כספי הסיוע התזונתי שמקבלות משפחות קשות יום מהממשל הפדרלי אם הן משתמשות בו לקניית פירות וירקות טריים מחקלאים מקומיים, בעיקר בשווקי איכרים. כשהמשפחות מקבלות הסיוע עושות שימוש בכרטיס הסיוע שלהן בשוק האיכרים המקומי, הערך של הכסף המוטען על הכרטיס מוכפל. כך משיגים מפעילי התוכנית שלוש מטרות:

  1. משפחות קשות יום צורכות יותר ירקות ופירות.
  2. המדינה משקיעה את הכסף הניתן למשפחות קשות יום בחקלאים מקומיים.
  3. הכסף הניתן למשפחות נשאר בתוך הקהילה.

הפרויקט פועל כבר שש שנים, מוגדר כהצלחה גדולה וכיום מופעל בכמה מדינות בארצות הברית. במדינת הווסדו, מישיגן, סייע הפרויקט בחמש שנות הפעולה הראשונות ל-300,000 משפחות ול-1000 חקלאים.

אלו הן שתי דוגמאות מתוך פרויקטים רבים שמתנהלים ברחבי העולם על-ידי ממשלות, ארגונים מהמגזר השלישי ועל-ידי התארגנויות קהילתיות מקומיות לקידום מנגנונים שמחזקים את הקהילה ושומרים בטחון תזונתי בסיסי לכל.

סיכום: עתיד המנגנונים הקהילתיים וחלוקת המזון

המוסד האמון במדינת ישראל על שמירת הביטחון הסוציאלי, ומתוך כך גם הביטחון התזונתי,  הוא המוסד לביטוח לאומי. תפקידו של המוסד לביטוח לאומי, שהוקם בשנת 1954 על-פי חוק הביטוח הלאומי שחוקקה הממשלה,[10] הוא ליישם את מדיניות הרווחה של מדינת ישראל, שבראשה "רעיון הערבות הדדית, הקטנת הפערים בחברה, צמצום העוני …"[11] נראה כי המוסד המכובד הזה לא מצליח למלא תפקיד זה כמו שצריך, כשעל-פי הנתונים העוני והפערים מעמיקים. בדו"ח מבקר המדינה שיצא באפריל 2014 ועוסק בפעולות הממשלה לקידום בטחון תזונתי, מציין כי על-פי הנתונים שנאספו בשנת 2011 היו בישראל 308,000 משפחות שחוו אי-בטחון תזונתי.[12] הדו"ח מציין עוד כי הכלי המרכזי בידי במדינה לטפל במצב זה הוא פעילותו של המוסד לביטוח לאומי. כמו-כן מוזכר שם כי בשנת 2011 נחקק בישראל חוק המועצה הארצית לביטחון תזונתי,[13] ואילו המועצה התכנסה בפעם הראשונה רק בתחילת שנת 2013. בינואר 2014 יצאה התוכנית הלאומית להבטחת ביטחון במזון לבתי אב בישראל. אך לא נמצאה לנו שום עדות ליישום חלקי או מלא של התוכנית הזו מאז.[14]

בדו"ח קובע המבקר כי הממשלה לא קבעה מדיניות ולא הקצתה תקציבים לנושא הביטחון התזונתי, הוא מציין שההקצאות שמספק ביטוח לאומי קוצצו משנת 2001, למרות שהן מרכיב חשוב במיגר חוסר הביטחון התזונתי ויכול להיות שבשל כך התופעה התרחבה.[15] הוא מדגיש חד-משמעית, כי מבחינה משפטית זו חובתה של המדינה לדאוג לביטחון התזונתי של אזרחיה.

לאחר עיון בחומר וקריאת הדוח שהוציא מבקר המדינה, אחת השאלות המרכזיות העולה היא "אז מה אני בתור אזרח יכול לעשות? איך אני יכול להשפיע?".

זה נכון שמנגנונים שיוצרת הממשלה יכולים להיות מרכיב מרכזי ביצירת או מניעת שוויון ומידה של ביטחון תזונתי. אך מהמחקרים המוצגים עולה שגם לקהילה, משפחה או ארגון חברתי יש והיה תפקיד מאוד חשוב ביצירת ובשמירה על מנגנונים אלו כיום ולאורך ההיסטוריה.

לנו, האזרחים יש את הכוח והתפקיד לפתח לשמור על מנגנונים כאלה בקהילה שלנו, ואפילו במשפחה שלנו. עלינו לזכור שאי-שוויון וחוסר-בטחון תזונתי אינם גזירת גורל, אלא מעשה ידי-אדם וביכולתנו לשנות זאת.

הערות שוליים ומראי מקום:

[1] מתוך התרגום של הספר דון קיחוט משנת 1955 שתורגם על-ידי י. רביקוב.

מיגואל די סרוואנטס סאאוידרה, האברך המחונן דון קיחוט די לה מאנשה, תל-אביב, 1955, עמ' 85.

[2] סקירה של מחקרים מסוג זה אפשר לראות בספר:  Frank W. Marlowe, The Hadza Hunter-Gatherers of Tanzaniz, Berkeley, 2010, p. 225.

[3] מתוך מחקרו של דני נווה לשם קבלת תואר ד"ר, המשכיות ושינוי באפיסטמולוגיה ובכלכלת הקיום של הנייקה, חברת ציידים-לקטים מדרום הודו.

[4]  Stuart Piddocke, The Potlatch System of the Southern Kwakiutl: A New Perspective, Southwestern Journal of Anthropology, Vol.21 No.3, Pp. 244-264.

[5] ארמטה פיארוטי, מנהגים ומסורות בארץ ישראל, תל-אביב, 1985, עמ' 73.

[6] שמות, פרק כ"ב פסוק כ"ו; דברים פרק כ"ד פסוק ו'.

[7]   Weston A. Price, Nutrition and Physical Degeneration, California, 1959 , p. 109

[8] מתוך מסמך מדיניות של ארגון מזון והחקלאות של האום (FAO), שעוסק בביטחון תזונתי. http://www.fao.org/forestry/13128-0e6f36f27e0091055bec28ebe830f46b3.pdf

[9] מתוך דוח שנכתב על-ידי ארגון בינלאומי: World Future Council  http://www.worldfuturecouncil.org/fileadmin/user_upload/PDF/Future_Policy_Award_brochure.pdf

[10]  ג'וני גל, על ביטחון סוציאלי ועל המוסד לביטוח לאומי (דבר העורך), ביטחון סוציאלי, מס' 67 (דצמבר 2004): עמ' 5-8.

[11]  מתוך חזון הביטוח הלאומי כמו שמפורסם באתר הביטוח הלאומי. http://www.btl.gov.il/About/Pages/hazon.aspx

[12]  מבקר המדינה, דוח ביקורת מיוחד, פעולות הממשלה לקידום הביטחון התזונתי, 2014, עמוד 9.

[13]  מבקר המדינה.

[14]  התוכנית הלאומית להבטחת ביטחון במזון לבתי אב בישראל. https://www.google.co.il/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=1&ved=0ahUKEwiDk9DDrY3LAhVBnBQKHRRSAeoQFggdMAA&url=http%3A%2F%2Fwww.yedid.org.il%2Fincludes%2Fdownload_do.php%3Ffile_loc%3D2271&usg=AFQjCNGSHb-XU9Vco6HRgt0OSdnPE2Q5qg&sig2=lS4Q_J2BOvVwbJp_vY6dkA&cad=rja

[15] מבקר המדינה, עמ' 10-15.