אי קטיף \ אייל אנגלמאיר

לחצו לרכישת חוברת המאמרים כולה

כדי לקיים מערכת יחסים בריאה ותומכת עם הסביבה עלינו להיפרד מהגישה שרואה במזון משהו שבא מהסופר, ארוז בניילון, מחומם במיקרו ושאריותיו נעלמות בפח הזבל. במקומה, כדאי לאמץ הרגלים ותרבות של היכרות מעשית עם תהליך התפתחות המזון על כל שלביו – מגידולו, דרך הקטיף שלו, עיבודו, שימורו ובישולו, ועד להפיכת שאריותיו לקומפוסט וחוזר חלילה. שינויים כאלה בהרגלי הצריכה ובתרבות המזון יכללו גם התאמה של התפריט שלנו לגידולים העונתיים וליבולים שהצלחנו לגדל בעצמנו ובקהילות שלנו, במקום להישאר מקובעים למתכונים המוכרים ולהרגלי האכילה הקיימים שמבוססים רק על אספקת מזון תעשייתי וממוסחר מרשתות הסופרמרקטים.

רבים חוששים משינוי שכזה, מכיוון שהם חושבים ששינוי כזה יחייב גם שינוי דרמטי באורח חייהם – במחשבתם, כדי ליישם רעיונות כאלה הם יידרשו לעזוב את העיר או את העבודה שלהם, לעבור לגור בחווה אקולוגית ולהתחיל לעבוד במשרה מלאה כחקלאים אקולוגיים. אולם לתפיסתי, שינויים תרבותיים כאלה מחלחלים באוכלוסייה גם ובעיקר דרך מעשים פשוטים ויום-יומיים, כמו רכישת המזון מיצרנים וחקלאים קטנים ומוכרים, הצטרפות לקואופרטיב מזון, לימוד ואימוץ הרגלים של שימור מזון ובישול, וגידול צמחי מאכל ותועלת באמצעים הזמינים לנו, גם אם היבולים יהיו בהיקף סמלי בלבד מהכמות שאנחנו צורכים. עצם ההיתנסות בגידול שיח עגבניות, אפילו בשיח קטן בעציץ שנמצא על אדן החלון או במרפסת של דירה עירונית, יגרום לשינוי מהותי ועמוק ליחסנו לכל העגבניות שנאכל ושנקנה.

זו תפיסת העולם שהניעה אותי להקים את בוסתניקה – חברת גינון המתמחה ומתמקדת בהקמה ובעיצוב גינות מאכל, דרכה אני מעודד את לקוחותיי להסב יותר ויותר מעציצי הנוי שלהם לצמחי תועלת ומאכל. אולם בשנים שבהן אני עוסק בתחום נתקלתי בתופעה של אי-קטיף ובזבוז יבולים שגדלו אצל לקוחותיי. לעתים קרובות, כשאני מגיע לטיפול החודשי בגינות המאכל שאני מטפח עבור לקוחותיי, אני מוצא יבול שהתבזבז בגלל אי-קטיף – פלפלים שנרקבו על השיח, עגבניות על הרצפה, ברוקולי/כרובית שכבר פרחו, תפוזים, לימונים ואשכוליות שנרקבים על האדמה, או על מרצפות הגג או המרפסת, עלים ירוקים שכבר התייבשו מחוסר שימוש. זאת, לפעמים אפילו כשתוצרת דומה נרכשה בכסף מלא ונמצאת במקרר באותו בית.

במאמר זה אנסה לבדוק מה הן הסיבות לתופעה, ארחיב את המבט עליה באמצעות הבאת נתונים כלליים על התופעה הרחבה של בזבוז מזון בארץ ובעולם, ולבסוף, מתוך הבנה קצת יותר מעמיקה של הרקע והסיבות לתופעת אי-הקטיף אציע סדרה של כיווני מחשבה וצעדים מעשיים להתמודדות איתה במטרה לעודד מעבר מהתרבות המנוכרת של צריכת מזון מסחרית ותעשייתית לתרבות מקיימת של קיום מערכת יחסים יצרנית ובריאה עם המזון שאנחנו אוכלים וצורכים.

רקע – תופעת בזבוז המזון הכללית

יבולים שהיו יכולים לשמש אותנו למזון מתבזבזים בכל מקום ושלב של תהליך הגידול. במרחב הציבורי כולנו רואים פירות הדר, חרובים, זיתים, תותי עץ ועוד מתייבשים על העץ או נרקבים על האדמה מחוסר קטיף ושימוש. גם צמחי הבר למאכל כמו חוביזה, גדילנים ועוד, המזינים עד מאוד, אינם נקטפים ולא נעשה בהם שום שימוש.

אחת ההשלכות של תופעת אי-הקטיף היא בחירה של הרשויות המקומיות להימנע משתילת עצי פרי וצמחי מאכל ותועלת במרחב בציבורי, ובמקום זאת לשתול רק עצים שאינם מניבים וצמחי נוי. במקום להתייחס לפירות ולירקות הגדלים במרחב הציבורי כערך וכתועלת, מתייחסים אליהם כאל לכלוך – מכיוון שאנשים לא קוטפים הם נופלים, נרקבים, ומושכים זבובוני פירות ויצורים אחרים שנתפסים כהפרעה וכמיפגע תברואתי.

אובדן המזון מגידולי מאכל ותועלת במרחב הציבורי הוא חלק מתופעה תרבותית רחבה יותר של בזבוז מזון. על פי אומדני דו”ח אובדן המזון הלאומי לשנת 2016,1 שנערך ע”י עמותת לקט ישראל ו-BDO זיו האפט, היקף אובדן המזון בישראל עומד על 2.4 מיליון טון בשנה, בשווי של 19.5 מיליארד שקלים, כ-33% מהיקף ייצור המזון בישראל. מתוכו, אובדן של מזון בר-הצלה (כלומר מזון הראוי למאכל) בהיקף של כ-1.2 מיליון טון ובשווי של 8 מיליארד שקלים.

בעולם נזרקים כ-1.3 מיליארד טונות של מזון מדי שנה, כך על פי נתוני ארגון המזון והחקלאות של האו”ם. מבין מיני המזונות, אחוז הביזבוז של ירקות ופירות הוא הגבוה ביותר- 40–50%. במדינות מפותחות בזבוז המזון נובע בעיקר מכשלי שוק של ביקוש והיצע וכן בעקבות ציפייה צרכנית למראה מסויים של הפירות והירקות, כל פריט שמראהו איננו מתאים לציפייה הצרכנית אינו נצרך ובסופו של דבר מושלך לפח, גם אם איכותו התזונתית לא נופלת בשום מובן מפריט שכן עומד בציפיות הצרכניות.

ההשלכות הישירות של תופעת בזבוז המזון הן בזבוז אנרגיה, הפסדים לחקלאים, למשווקים וליצרנים, עלייה במחירים ותוספת עצומה של זבל אורגני למטמנות ושל זיהום, בשל השינוע הנדרש (והמיותר) לכל אורך התהליך, מייצור המזון ועד להשלכתו למטמנה ללא שימוש.

על פי הדו”ח השנתי של עמותת לקט ישראל, כ-39% מכלל אובדן המזון קורה בשלב הצריכה – בחנויות המכולת, אצל הצרכנים ובעיקר ברשתות הסופרמרקטים הגדולים. הסבר לתופעה זו אפשר למצוא בפרסום של אירגון המזון והחקלאות של האו”ם, שלפיו כמות גדולה של מזון אינה נרכשת בכלל על ידי הצרכנים בשל דרישות איכות שמדגישות, יתר על המידה, מראה חיצוני.2

מתוך ההבנה הזאת יצא השף ג’ימיי אוליבר בשנת 2015 בקמפיין הקורא לבעלי חנויות ורשתות לא להשליך לזבל ירקות ופירות שאינם עומדים בסטנדרט הצרכני המוגזם, ובמקום זאת למכור אותם בהנחה. רשת הסופרמרקטים הבריטית Asda נענתה לקריאתו של אוליבר. הרשת ערכה מחקר שממנו עלה ש-75% מלקוחותיה יהיו מוכנים לקנות פירות וירקות “מכוערים” בהנחה. בעקבות זאת החלה להימכר ב-128 החנויות של הרשת ארגזי פירות וירקות, שלא הועלו למדפים בשל מראם החיצוני, תמורת 3.5 פאונד בלבד.3 דוגמה מצוינת לפעילות שמצמצמת בצורה ישירה את תופעת בזבוז המזון תוך התייחסות לשורשי הבעיה.

ההבנה שבתרבות הצריכה המערבית מייחסים חשיבות יתרה למראה החיצוני של הפירות והירקות, עוררה קריאה לשינוי מצד אדם המחזיק בעמדת השפעה תקשורתית וציבורית, ובעקבותיה פעולה ישירה מצד גוף מסחרי שפעל באופן, שאולי לא מקדם בצורה ישירה את האינטרס העסקי שלו, אבל מקדם ערכים אחרים.

אי-קטיף בגינות מאכל

הקמפיין של Asda נועד לתת מענה לתופעה של העדפת פירות וירקות בגלל המראה החיצוני שלהם, ובזבוז בשלב הצריכה של ירקות ופירות טריים ומצוינים רק בגלל שהם אינם עומדים בסטנדרט האסתטי, שהוטמע בתפיסה התרבותית שלנו דרך הפרסומות ואמצעים אחרים. בהקשר זה, האם ניתן לאתר נסיבות דומות העומדות ברקע תופעת אי-הקטיף שבה נתקלתי? האם קיימות סיבות נוספות הגורמות ללקוחותיי לוותר על המזון שגידלו?

כדי לענות על השאלות האלה הפצנו שאלון אינטרנטי למגדלי מזון בביתם שהורכב משאלה פתוחה בנוסח “האם יצא לך לא לקטוף פרי או ירק שגידלת? אם כן, איזה גידול זה היה ומאיזו סיבה הוא לא נקטף?”. את השאלון הפצנו דרך עמוד הפייסבוק של בוסתניקה המונה כ-2,100 עוקבים, וכן דרך חברים במייל שהעבירו אותו לחברים נוספים. קהל היעד של השאלון היו אנשים שמגדלים מזון בביתם, עירוניים וכפריים, כאלה שמגדלים מזון בגינות ביתיות וקהילתיות, על גגות, מרפסות או אפילו אדני חלון. באמצעות השאלון ניסינו לבדוק את מידת ההצלחה של בעלי הגינות האלה בגידול יבולי מאכל ותועלת, עד כמה תופעת האי-קטיף רווחת אצלם ומאילו סיבות.

לניתוח השאלון ולהפקת מידע מועיל ממנו בחרנו ארבעים תשובות שהיו מפורטות מספיק כדי להפיק מהן תובנות. חמש עשרה מתוך התשובות התייחסו לחוסר שביעות רצון מתוצאות היבולים בגלל מזיקים. כשמוסיפים להן תשע תשובות שהתייחסו לפגיעה מציפורים ובעלי חיים עולה כי יותר ממחצית העונים העידו על אי קטיף בשל קשיים בהגנה על היבולים.

חלק מהעונים דיווחו על אי קטיף בעקבות עודף תוצרת מהיבולים שלהם. שבע תשובות דיברו על “שפע רב מדי” ועודפים שחורגים מעבר לצרכים. נקודה חשובה עלתה משלוש מהתשובות האלה שפירטו שהיבולים העודפים היו עלים ירוקים למאכל – צמחי תבלין, קייל, אורוגולה ועלי בייבי. נקודה זו תורחב בהמשך בחלק המסקנות המעשיות וההמלצות.

9 תשובות נוספות נכללו תחת הכותרת “ניהול זמן” – עונים שהסבירו את אי-הקטיף בהיעדר פנאי או בהגעה מוקדמת או מאוחרת מדי לקטיף.

תשובה אחת לא נפלה לאף אחת מהגדרות האלה, אבל נוסחה באופן שראוי בעינינו לסעיף משל עצמו, ופשוט נביא אותה כלשונה: “אני גדלתי בסופר…. בסופר אני קונה לפי התוכנית שלי לבישול. עם הגינה אני צריכה להתאים את עצמי ליבולים שלה”. התשובה הזאת מעידה היטב על הפער בין הרגלי הצריכה ובין הרצון לחזק את הקשר עם המזון שאנחנו אוכלים. בתרבות הצריכה המקובלת, היחס למזון הוא חד צדדי – כמוצר צריכה שפשוט נמצא בסופרמרקט ושתמיד זמין ומתאים לנו ולהרגלים שלנו. שינוי עמוק ומהותי במישור הזה, יבוא כאשר הקשר עם המזון שאנחנו אוכלים ידמה יותר למערכת יחסים, בה שני הצדדים צריכים להתאים את עצמם ואת ההרגלים שלהם לצד השני. כך, תרבות של מערכת יחסים עם המזון תכלול גם נורמות של התאמת הרגלי האכילה שלנו לעונות השנה, ל”כישלונות” ולהצלחות שלנו כחקלאים חובבים וליכולותיה של הגינה, האדנית או חלקת האדמה לתמוך בנו בהתאם לרצון וליכולת שלנו להשקיע בה.

מסקנות והמלצות מעשיות

1. הגנה מפני מזיקים ומחלות: ריבוי התשובות שהתייחסו למזיקים ולבעלי חיים שפגעו ביבולים מעיד על כך, שכדי לצמצם את תופעת אי-הקטיף בגינות מאכל ביתיות, יש ללמד ולהטמיע שיטות מתקדמות להגנה על יבולים. מכיוון שהנטייה הטבעית של בעלי הגינות היא לא להשתמש בחומרי הדברה כימיים ולגדל מזון אורגני ונקי, יש צורך בהדרכה כיצד ניתן להגן על היבולים ללא שימוש ברעלים ובחומרים מזיקים אחרים.
2. היתמקדות ביבולים קלים לגידול ומותאמים לתנאי העיר: כדי לייצר תחושת הצלחה והטמעה הדרגתית של הרגלי גידול מזון, כדאי לעודד את המגדלים להתחיל בגידול יבולים קלים יחסית – גידולי עלים וצמחי תבלין כגון חסות, קייל, אורוגולה, מנגולד, בזיליקום, אורגנו, אזוב וכדומה. הוכחה לפוטנציאל של גידולים כאלה באה מעדותם של אלה שענו לשאלון והסבירו שהם אינם קוטפים ואוכלים את היבולים שלהם דווקא בגלל עודף ושפע של יבולי עלים ותבלינים. התמקדות בגידולים כאלה מתאימה גם ובעיקר לעירוניים, שמנסים לגדל מזון בשטחים מצומצמים מאוד כמו גגות, מרפסות ואפילו אדני חלונות. בגידולי עלים וצמחי תבלין כמות התוצרת שניתנת לצריכה ולאכילה מכלל הצמח גדולה משמעותית, בהשוואה ליבולים אחרים שהתוצרת האכילה שלהם היא פירות או פרחים, כמו מצליבים, סולניים ודלועים. תחושת הצלחה בגידולי יבולים כאלה תוכל להעניק לגננים חובבים מוטיבציה להתנסות ביבולים מעט מאתגרים יותר, וגם תייצר הרגלי צריכה מגידול עצמי.
3. לערב את השכנים וליצור קהילה: מהלך משלים להטמעת הרגלים שכאלה הוא יצירת קשרים ורשתות בין שכנים לשיתוף בצריכת הגידולים העצמאיים, מהלך שגם יבנה ויחזק את הקהילה המקומית, גם יעצים את תחושת העצמאות של המגדלים החובבים, וגם יעניק השראה לשכנים נוספים שעוד לא נכנסו למעגל מגדלי המזון. בניית קשרים עם השכנים ייתן מענה גם לבעיה של חוסר התיאום בין שכנים שגורם להם לפגוע שלא במודע בגידולי הגינה, באמצעות דריסה או שפיכת חומרים רעילים כמו אקונומיקה או חומרי ניקוי אחרים לחצר משותפת. בשלבים מתקדמים יותר, חיזוק הקשרים עם השכנים ובניית הקהילה סביב גידולי המזון יוכל להתרחב גם לתהליך הגידול עצמו, מה שייתן עוד דחיפה של מוטיבציה לפעילות מהסוג הזה, ירחיב את מעגלי ההשראה ויחזק את הקהילה.
4. לשלב את “משימות הגינה” בסדר היום: כאמור, לא מעט מהעונים העידו שהסיבה לכך שהם אינם קוטפים ואוכלים את הגידולים שלהם, היא מחסור בזמן פנוי לטיפול בגינה ולמעקב אחרי היבולים. מחסור בזמן מעיד בראש ובראשונה על עניין של סדרי עדיפויות. רבים מאיתנו פשוט לא רגילים לפנות זמן ייעודי לעבודה בגינה בלוח הזמנים שלנו. אנחנו עמוסים בעבודה, בגידול הילדים ובפעילויות פנאי אחרות ביומיום שלנו ואין לנו תמריץ אמיתי לגידול מזון. זאת מכיוון שגידול מזון אינו צורך קיומי שכן תמיד אפשר לקפוץ לסופר ולמלא עגלה באוכל. בתרבות שלנו קל מדי לומר “אני לא מגיעה לזה”. הטמעה של הרגלים חדשים, פיתוח מיומנויות חדשות בתחום של גידול מזון וחקלאות זעירה, פידבק חיובי ועידוד מוטיבציה מצד המשפחה, השכנים והקהילה ישנו את המציאות הזאת, וכשזה יקרה הזמן הפנוי לעבודה בגינה והמיומנות הנדרשת יגיעו כמעט מעצמם, ללא תחושה של מאמץ או הכרח, אלא מתוך הנאה, תמיכה הדדית ותחושת הצלחה.
5. חינוך: הטמעת ערכי גידול מזון במוסדות חינוך תעודד את הילדים לסחוף אחריהם את המורים ואת ההורים לשינוי הרגלי צריכה, ולהחליף את המחשבה ש”האוכל גדל על המדף בסופר או אצל הירקן” בתפיסה רחבה יותר שמודעת לכל שלבי ייצור המזון שמשמש אותנו.
6. שימור ועיבוד מזון: כלי נוסף שיעודד מגדלי מזון ביתיים להשתמש ביבולים שלהם, גם במקרה שזכו לעודף יבול וגם במקרה שמראה התוצרת לא עומד בסטנדרט שהורגלו אליו מהסופר, הוא הדרכה והטמעתן של שיטות לעיבוד ולשימור מזון – החמצה, כבישה ויצירת ריבות ומיצים (שני האחרונים ייתנו מענה לביטוי נוסף שפחות התייחסנו אליו לתופעת אי-הקטיף – יבולים מעצי פרי במרחב הציבורי והפרטי שפירותיהם אינם נקטפים ופשוט נרקבים בכמויות גדולות).
7. תקשורת, הסברה וניצול אפקטיבי של המרחב הציבורי: בצד ההסברה, אפשר לבצע פעולות פשוטות יחסית, כמו הצבת שילוט על עצי פרי וצמחי מאכל במרחב הציבורי כדי למשוך את תשומת הלב של עוברים ושבים, ולגרום להם להבחין בשפע המזון שגדל סביבם. בקנה מידה גדול יותר אפשר להתמקד ביצירת עניין מצד עיתונאים ולגרום גם לכלי תקשורת ההמונים להתייחס לסוגיה. וכמובן ששימוש אפקטיבי ברשתות החברתיות יכול להרחיב את תפיסת העולם, שרואה את הערך בגידול מזון באופן עצמאי, תוך כדי חיזוק הקשרים הקהילתיים שסביבו.
8. קומפוסט: ההמלצה האחרונה קשורה בעקיפין לנושא אי-הקטיף, אבל היא יכולה להיות אפקטיבית מאוד בהטמעת הרגלים תרבותיים של גידול מזון בבית וצריכתו, והיא לעודד עוד ועוד נשים, אנשים ומשפחות להטמין את שאריות המזון בקומפוסט. כשמתרגלים לא לזרוק שום שאריות מזון לזבל, נוצרת תחושה בלתי אמצעית של סגירת מעגל סביב הצלחת. לראיית המציאות האמיתית והתמודדות אחראית עם תוצאות מעשינו במקום לזרוק ולהתעלם. קומפוסט ביתי הוא בעצם תהליך התפתחות אישי בו אדם רואה את הצורה הלינארית של מודל הצרכנות הקיים, ומתחיל להבין הבנה עמוקה וקרובה את העדיפות של עיגול הקו – שימוש בשאריות לתועלת במקום לזרוק לפח. תופעות לוואי שבאות בעקבות הטמעת הרגלי קומפוסט הן הפחתת אריזות (מתוך הבנה שאם זה לא נכנס לקומפוסט אולי לא צריך לקנות את זה מראש), ובעיקר – ברגע שהקומפוסט בשל, עולה הרצון והצורך לעשות בו שימוש, ובאופן טבעי השימוש המתבקש בדשן האורגני שייצרנו מהזבל שלנו הוא להשתמש בו כדי לגדל את מזוננו. ברגע שהמעגל הזה נסגר, היחס ליבולים שגידלנו נהיה אינטימי יותר, אנחנו לומדים להעריך כל עלה וכל פרי, ומוכנים יותר ויותר להשתמש בהם לטובתנו, לטובת משפחותינו ולטובת הקהילות שלנו.