מעבר מיטבי לתזונה מזינה בהובלת ובאחריות המדינה \ ריפי שהם

לחצו לרכישת חוברת המאמרים כולה

תקופת השפע הנוכחית מְזַמֵּנת לבני האדם בחברות המפותחות והמתפתחות מגוון עצום של מזון. זאת, בנוסף לאורח החיים האינטנסיבי, בעולם המודרני, מאלצים רבים להסתמך על מזון מהיר וזמין. מעל לכל מרחף הידוע לנו על ייצור המזון התעשייתי –
שימוש בחומרים זולים, שיקולים של הערכת חיי מדף, קיצור זמן ההכנה, שימוש בחומרים המיובאים ממקומות רחוקים ועוד. חברות המזון מתחרות ביניהן על טעמו ותאבונו של האדם, ומפתחות מאכלים מעובדים בשפע טעמים, ריחות וצורות הגשה, המפתים את הקונה.

מיני המזונות מורכבים מחומרים תעשייתיים, ומכילים מרכיבים ‘זרים’ לגוף האדם, כגון: חומרים משמרים, מייצבים, צבעי מאכל ועוד, שמטרתם לשמור על חיי מדף ארוכים ולהציג את המוצר בדרך מושכת. בנוסף, בולט השימוש הגובר בסוכר ובמלח כגורם פיתוי לשיפור הטעם ולתהליך התמכרות הצרכן למוצר1,אלה ידועים כגורמי נזק בלתי הפיך2.

מתוך כך, עולה בעולם המודרני חשיבות לימוד הצרכן אודות המזון המזין והמתאים לחיים בריאים ומתפקדים. בנוסף, נוצר הצורך לצייד את הצרכן בידע ובאמות מידה לביקורת המזון אותו הוא צורך. על מנת לפתח מקורות מידע וידע כאלה, יש ליצור שינוי דפוסי התנהגות חברתית, בהיבט של תזונה איכותית אצל הצרכן עצמו, ובמקביל, לגרום לשינוי מהותי בהיצע המזון לצרכן, כמו גם באופי הפרסומות המשדלות אותו לרכוש מזון מזיק על ידי מי שאמונים על בריאות הציבור.

במאמר זה נציג תהליכים מקבילים שנעשו בישראל בהצלחה בעבר, נסקור את תחילתו של תהליך סימון תוויות מזון שהונהג בצ’ילה, ואת התהליך שמוביל משרד הבריאות בארץ.

פרק ראשון: בעיית התזונה בעידן החדש

החנויות בישראל משופעות במוצרי מזון, חלקם מיובאים וחלקם מיוצרים בארץ. שפע של מוצרים מוכנים להגשה ו/או להכנה עצמית קלה (בהוספת מים בלבד) מוצגים על המדפים הארוכים, לצידם הולכות ומתרבות רשתות המזון המהיר, המגישות המבורגרים בלחמניות, נקניקיות ומזונות מעובדים אחרים. לפי דו”ח שפרסמה לאחרונה ועדת האסדרה שהקים משרד הבריאות: המזונות המעובדים משביעים פחות ממזונות שאינם מעובדים, והם בעלי ערך קלורי גבוה, דלים בערכים תזונתיים, סיבים טבעיים, ויטמינים ומינרלים.

בדו”ח ועדת האסדה מצויין כי3, שפע המזון המעובד הקיים בשוק וזמינותו לצרכנים, בשילוב שיווק מתמיד של מוצרי מזון אלה, הביאו לאחוזי השמנה ותחלואה גבוהים. כ-30% מן הילדים בגילאי העשרה וכ-60% מן המבוגרים סובלים מעודף משקל והשמנה, כ – 9.7% סובלים מסוכרת ובקרב אוכלוסיות עניות, השיעור מגיע לכדי 25%. לדעת הועדה, מצב זה מחייב התערבות ברמה הציבורית.

פרק שני: היסטוריית התערבות ממשלתית בצריכת מזון

מאז העלייה הראשונה (1882– תרמ”ב), בכ-130 שנות ציונות התקבצו לארץ-ישראל חלק מיהודי התפוצות כשהם מביאים אתם מתרבות ארץ מולדתם, בין השאר, גם את המזון אליו הורגלו. התפוצה הרחבה של יהדות העולם הפגישה בארץ תרבויות שונות ובתוכן גם מאכלים והרגלי תזונה. בתפריט הישראלי בולטת גם תזונת המקומיים הערביים שחיו בארץ מזה דורות. היטיב לתאר זאת במילים החוקר יחיל צבן: “אם נשים את האוכל הישראלי על ספת הפסיכולוג הוא יטרוף את הפסיכולוג. אנחנו חברת מהגרים. כל אחד מביא את המסורות שלו ומרוקן אותן לתוך הסיר. ובתוך הסיר הזה נמצאת מסורת של אוכל פלסטיני שמתכתב עם הכיבוש העות’מאני, שמצידו מתכתב עם מסעות הצלב ועם מסורת של אוכל תלמודי, משנאי ותנ”כי. ולזה תוסיף את מערכת החוקים המסועפת ביותר של אוכל בהיסטוריה של האנושות – הכשרות – ואת הטראומה הנוראית של השואה, וקיבלת דייסה מטורפת שאנחנו צריכים לאכול מדי יום”.4

כחברה דלת אמצעים שכללה אוכלוסיית מהגרים, שהגיעו מכל קצוות העולם ובתוכם ניצולי שואה, נקלעו כל תושבי הארץ לתקופת הצנע5. ‘הצנע’ היה כינוי למדיניות שהונהגה בישראל בין השנים 1949–1959 כתוצאה מהתדרדרות חמורה במצב המדינה מבחינה כלכלית, בעקבות העליה הגדולה של עולים חדשים לארץ. מטרתה המוצהרת של מדיניות הצנע היתה ליצור שוויון מסויים בין כל אזרחי המדינה, בעיקר בצריכת מוצרי מזון.

הממשלה קבעה, בין היתר, את סל המזונות ואת הכמויות הקצובות לכל אזרח, כך שצריכת המוצרים לא התבססה על היכולת האישית של כל אזרח, אלא בשוויון מסוים. חולקו פנקסי תלושים, באמצעותם נרכשו מוצרי מזון על-ידי האזרחים. דבר שיצר שוויון בצריכה.

מדיניות הצנע היא דוגמא לכך שכאשר זוהתה בעיה אקוטית (במקרה זה הבעיות היו עוני ומצוקה כלכלית) הממשלה לקחה על עצמה להוביל תהליך, שייצור שינוי באורח החיים של האזרחים במטרה לפתור את הבעיה שנוצרה.

פרק שלישי: תהליכי שינוי ישראליים שהוכתרו בהצלחה

כמה תהליכי שינוי מוכרים במיוחד השפיעו על התודעה ועל התנהגות הציבור הישראלי והובילו לשינוי תרבותי קבוע. דוגמא לתהליך שינוי מוצלח בארץ הוא מסע ההסברה להצלת פרחי בר שהונהג בשנות ה-60 של המאה ה-20. מסע זה החל לנוכח היעלמותם של פרחי בר משטחי הארץ, עקב קטיף מסיבי של ילדים ומבוגרים לצורכי קישוט הבית, מסחר ויבוש6. שלבי הפעולה שהביאו להפסקת הקטיף ההמוני התבססו על שלושה מרכיבים: חקיקה; הסברה ואכיפה. אלה הביאו לחינוך מחדש של הציבור לערך של שמירת פרחי בר. ביולי 1964 החליטה כנסת ישראל על חוק שמירת ערכי טבע ואיסור מכירתם. במקביל נוצר מערך הסברה גדול שכלל כרזות הקוראות להפסקת קטיף פרחים תוך פנייה לרגש ולהיגיון. היעד העיקרי בתהליך ההסברה היו ילדים מתוך כוונה להפסיק את הקטיף ולהפוך אותם לשומרי טבע בכלל ופרחים בפרט. להשלמת התהליך נקבעו חוקי אכיפה שכללו הזמנה לחקירה ואזהרה בדבר העמדה לדין. לצורך כך גויסו פקחים רבים וכן אזרחים מתנדבים.7

קמפיין מוצלח נוסף המוכר לנו בארץ, מתחום בטיחות הנסיעה במכונית, הוא מסע הסברה לחגירת חגורות בטיחות. קמפיין זה יועד למשפחה כולה ובפרט לילדים. המסע החינוכי-פירסומי הכיל כרזות ופרסומות בתקשורת, תוכניות הפעלה ולימוד לילדים החל מגיל הגן, וכן מערכת אכיפה של ענישה במקרה של אי-חגירה.8 השילוב בין התכנית החינוכית לחקיקה הוכיח את עצמו כמוצלח.

פרויקט נוסף, שעדיין לא הוכרז כהצלחה, אך נמצא בעיצומו של תהליך משמעותי נוגע לאיסוף בקבוקי פלסטיק למיחזור. בשנת 2001 אישרה וועדת הכלכלה של הכנסת את תקנות הפיקדון על מכלי משקה. תקנות אלה אפשרו את איסופם של בקבוקי הפלסטיק הקטנים למיחזור. החוק קבע כי על יצרניות ויבואניות המשקאות מוטל להעביר למיחזור לפחות 77% מסך המכלים ששווקו, ומתוך אלה חובה למחזר 90%. על מנת לעודד את השתתפות הציבור במסירת הבקבוקים למיחזור נקבע פיקדון של 30 אגורות על כל מיכל, אותו יכול הצרכן לקבל חזרה במעמד המסירה בבית העסק. במקביל, הוצבו באתרים שונים כלובים לאיסוף בקבוקי ומכלי פלסטיק בגדלים שונים.9 מערך הסברה של המשרד להגנת הסביבה, בשיתוף עיריות, מועצות מקומיות ואזוריות ומשרד החינוך, רתם את כלל האוכלוסייה, ובפרט ילדים, ליישום התכנית למחזור בקבוקי פלסטיק. במרכזי העיבוד של אל”ה הבקבוקים נדחסים, ואז מועברים לייצוא או נמכרים למפעלי המיחזור. במפעלי המיחזור עוברים הבקבוקים עיבוד בהתאם לייעודם לייצוא או למיחזור מקומי. הם נמכרים כחומרי גלם חדשים למפעלים, חומרי גלם למפעלי מיחזור מחוץ למדינה, או כמוצרים מוגמרים.10

פרק רביעי: רפורמת המזון בצ’ילה

במדינות נוספות בעולם מתבצעים תהליכי שינוי בהובלת הממשלה, כדוגמא נביא את רפורמת המזון בצ’ילה. המיזם הצ’ילינאי מורה להוסיף באריזת המזון, במקום בולט, סימן פשוט להבנה על ידי הצרכן, המשקף את איכות מרכיביו. סימון אדום ידגיש עודף סוכר, מלח או שומן (בפרט שומן רווי) העלולים לפגוע בבריאות הצרכן, וסימון ירוק יבליט את העובדה כי המוצר מכיל מרכיבים בריאים לצריכה.11

צ’ילה מובילה בעולם בצריכת משקאות מסוכרים ובשיעור השמנת יתר בעיקר בקרב ילדים, וכתוצאה מכך גם בתחלואה גבוהה שגורמת לבעיות לבביות, סוגי סרטן וסוכרת. בעקבות ממצאים שריכזה ועדה מיוחדת לבדיקת הנושא, הוחלט על דרך פעולה לשיפור המצב ובעקבותיה נחקק בצ’ילה בשנת 2012 “חוק סימון מוצרים” הקובע אמצעים לאזהרת הצרכן ממוצרים מזיקים ובהמשך לו חוק האוסר מכירת מזון ומשקאות מזיקים בבתי ספר וסביבתם (החוק אושר ב – 2012, אך נכנס לתוקף רק ב – 2015).12

לורנה רודריגז, ראש המחלקה לתזונה ובריאות במשרד הבריאות בצ’ילה, אומרת כי מחקרים מדעיים מצביעים כי שינוי בסביבת הקנייה עשוי להוביל לשינויים בהתנהגות הצרכן. המחקרים זיהו 4 גורמי מפתח תזונתיים: קלוריות, מלח, סוכר ושומן רווי, הגורמים ל”אובדן שנות בריאות”. בעקבות המיפוי פותחו תוויות שיסייעו לצרכן לקבל החלטות מהירות בעת הקנייה בסופרמרקט. לפי מסקנות המחקר נקבעה צורת תווית שחורה ומתומנת, עליה מפורט אילו מארבעת גורמי המפתח התזונתיים עברו במוצר את הסף המותר.

בנוסף, יצא חוק האוסר על פרסום מזונות עם תווית שחורה לילדים מתחת לגיל 14, איסור לשווק מזון עם תווית שחורה בצרוף צעצוע וכן איסור למכור מוצרים מעין אלה בבתי ספר או בקרבתם. הממשלה הצ’ליאנית לא מתכוונת לפקח על תכולת המזון, אלא בעיקר ל”שנות את הסביבה” על-ידי העברת מידע לצרכנים ובכך להעביר אליהם את האחריות. בשלב זה מצוי התהליך בשלב הרצה, כאשר הצוות העוסק בהחלתו, בודק ומעריך את השפעתו ומוכן גם לערוך שינויים בהתאם לנדרש. השאיפה המוכרזת של הצוות מכוונת ל”חזרה אל השורשים”- בישול ואכילה משפחתית, חלוקה באחריות לקניית מוצרי המזון והכנתם, כולל ביקור בשווקים מקומיים תוך עידוד שימוש וייצור תוצרת מקומית.13

בשלב זה עדיין לא ברור אם המהלך צלח.

פרק חמישי: המלצות ועדת האסדרה לתזונה בריאה, כחלק מתהליך הגברת המודעות הציבורית

לאור הבעיה שזיהה משרד הבריאות (כפי שהוזכרה בפרק הראשון במאמר זה) מינה שר הבריאות, יעקב ליצמן את “ועדת האסדרה (רגולציה) לתזונה בריאה”, שמונתה באפריל 2016 לגיבוש המלצות לאסדרה תזונתית, לקידום סביבה תזונתית בריאה לאוכלוסיית ישראל. הקמת ועדה זו הראתה כי בכוונתה של מערכת הבריאות בישראל לקחת על עצמה אחריות בתחום אורח חיים ותזונה בריאים. מסקנות הועדה שהוגשו בנובמבר 2016 הצביעו בשלב הראשון על צורך בחינוך סביבתי, המכוון להעלאת מודעות הציבור לצריכת מזון שאינו בריא, ובהמשך עידוד צריכת מזון איכותי ובריא.

מסקנותיה של ועדת האסדרה:

• סימון מזון בחזית האריזה אינפורמטיבי ושיפוטי- סימון חיובי וסימון שלילי.
• הגבלת שיווק ופרסום מזון מזיק עם דגש על פרסום ושיווק לילדים ולנוער.
• רה פורמולציה של מזונות שונים להפחתת נתרן, סוכר ושומן רווי.
• רגולציה תזונתית על תזונה במערכות החינוך השונות.
• קידום תזונה בריאה במפעלים גדולים המוזנים על ידי המדינה.
• עידוד יצרנים בינוניים וקטנים לייצר מזון בריא.
• מתן תמיכות ותמרוץ מענקי מחקר לעידוד ייצור מזון בריא באמצעות שתוף פעולה בין מדענים ממשרדים שונים.
• קידום חינוך תזונתי.
• הסברה לאומית במערכת החינוך ובמדיה.
• קידום הנגשה כלכלית של מזון בריא.14

  ההצעות מעלות צורך בהקמת מערך הכולל בתוכו המלצות לשינוי תחוקתי, חברתי וחינוכי שמטרתם קידום סביבה תזונתית בריאה לאוכלוסיה בישראל.

  המסקנות שהציגה הועדה, בשלב זה מסקנותיה של הועדה הן רק בגדר המלצות, ועדיין לא החל שלב היישום של אף אחת מהן.

  סיכום

  במאמר סקרנו תהליכים שונים שנעשו ע”י הממשלה, או בתמיכתה, במטרה להשפיע על שינויי הרגלים באוכלוסיה. בתהליכים שסקרנו ניכר כי ישנה משמעות לחקיקה, כמו גם לחינוך, שיווק ופרסום.

  נראה כי המודעות לקידום התזונה המזינה בארץ עלתה בשנים האחרונות, וכן נעשים צעדים אופרטיביים לקראת שינויים נחוצים לשיפורה. אולם הדרך לבניית סביבה תזונתית מזינה ובריאה, עדיין ארוכה, והיא תלויה, בין היתר, בהפיכת המלצות הועדה לחקיקה, ובשיתוף פעולה בין משרדי שיכלול אכיפה משמעותית בצד פעילויות הסברה וחינוך.

  יש להדגיש כי תוצאות תהליך כזה ישפרו משמעותית את מודעות הציבור לתזונה מזינה, ואת הערכים הנוספים המתלווים לה, כמו אורח חיים בריא.