אנחנו במסך עשן: ההיסטוריה התקשורתית של הזיהום במפרץ חיפה \ ליאורה אמיתי

ליאורה אמיתי

ההיסטוריה התקשורתית של הזיהום במפרץ חיפה: עידן הדממה, ההבלחות האמיצות והבגידה בציבור.

ליאורה אמיתי מלמדת ב”מרכז להנהגת הבריאות”, לשעבר מנהלת הקואליציה לבריאות הציבור ועמותת אזרחים למען הסביבה, המובילה קמפיין להצלת מפרץ חיפה.



לחצו לרכישת חוברת המאמרים כולה


אם מנסים לבחון את יחסה של התקשורת הישראלית לסוגיית הסיכונים הבריאותיים והביטחוניים במפרץ חיפה, צריך לשאול קודם כל: “איך לא שמענו על זה קודם?”. הרי לא מדובר במציאות חדשה. התעשייה הכבדה נמצאת שם עוד לפני קום המדינה – הבריטים הם שהקימו את הנמל, ואחר-כך את בתי הזיקוק. הפסטורליה המדהימה של הכרמל הנושק לים ספגה מכה חזקה מהאדם, שהחליט לנצל אותה לתועלתו, לייבא אליה נפט גולמי שחור ולייצר ממנו דלקים, פלסטיק, דשנים ועוד כימיקלים.

התעשייה שהונחתה אל לבו של אחד האזורים היפים בישראל מייצרת מוצרים שימושיים, אך מרעילה ומזהמת את הסביבה. מספקת פרנסה לתושבי האזור, אך גם הורגת אותם אט-אט. אלא אם תאונה, או פגיעה בעת מלחמה, תרים לאוויר את צבר המפעלים הנפיץ ותאיץ את התהליך הטראגי. קיימות היא היכולת של תהליך להתקיים במשך דורות, מבלי שיפגע באדם ובסביבה. מה שקורה במפרץ חיפה הוא ההפך הגמור.

הדוגמה הטובה ביותר היא חיפה-כימיקלים, ענקית הדשנים הישראלית, שמחזיקה את תושבי מטרופולין חיפה כבני ערובה של מערך ייבוא האמוניה, המסוכן בפני עצמו ומהווה גם סיכון אסטרטגי בטחוני.הרשויות, כמו התעשייה מסתירות יחד את העובדה שלא מדובר בייצור חיוני למשק: האמוניה, המשמשת את תעשיית הדשנים מיועדת ברובה לייצוא

דוגמה נוספת היא מפעל בז”ן (בתי-הזיקוק) המפעל המזהם ביותר בארץ. למרות שבתי-הזיקוק אוחזים בתואר המפוקפק כבר שנים, מאז החל המשרד להגנת הסביבה לדרג את רמת הזיהום של המפעלים בישראל, אנשיו נוהגים לטעון כי הזיהום שהוא פולט הופחת בעשרות אחוזים. כלומר, גם אחרי הפחתה דרמטית כזו, מדובר בזיהום התעשייתי הגרוע בישראל. גם בז”ן מייצרים בעיקר לשם ייצוא.

מה עוד משותף לשתי הענקיות הללו? לשתיהן יש בעלים שיושבים מעבר לים ומנהלים את הפעילות שלהם כאן באופן השערורייתי הזה, כאשר במקום שבו הם מתגוררים ספק אם הדבר היה מתאפשר על-ידי הרגולציה. זה נכון לגבי עידן עופר בלונדון וגם לגבי האחים טראמפ בארצות-הברית. אנחנו מדינת העולם השלישי שלהם, המקום שאליו דוחקים את הייצור המזיק והמסוכן – שתוצריו כלל אינם מיועדים לתושבים שהוא מזיק להם ומסכן את חייהם.

מפרץ חיפה הוא מחסן הדלק והכימיקלים של מדינת ישראל. בלב מטרופולין חיפה, בשטח מצומצם של כ-20 קילומטר רבועים, מרוכזים מאות אלפי טונות של חומרים מסוכנים שונים: גפ”ם (גז פחמימני מעובה), דלקים שונים, אתילן, ברום, אמוניה ועוד. המטרופולין הזה מוביל את מפת התחלואה בישראל כבר עשרות שנים. “יותר מ-30 שנות מחקר, יותר מ-70 דו”חות ומחקרים, מאות נתונים מבהילים על הקשר בין הזיהום באזור חיפה לתחלואה של התושבים בסרטן, מחלות נשימתיות, דם ולב”, נכתב על כך ב”מוסף כלכליסט” לפני שנה.

עודף של עד 21% של תחלואה בסרטן, שיעור אישפוזים גבוה במיוחד בשל אסתמה ושיעור גבוה במיוחד של סרטן ריאות – עד 35% יותר מהממוצע הארצי בקרב נשים. יותר מומים מולדים, יותר מחלות לב, יותר מקרי שבץ, והרשימה ארוכה. אבל בישראל, משרד הבריאות הכיר בזיהום אוויר כגורם מסרטן רק בשנת 2014. הרשויות והמפעלים מקפידים בכל הזדמנות להזכיר לנו שפעם היה עוד הרבה יותר גרוע – אבל אז, כשהיה הרבה יותר גרוע, לא שמענו על כך. עכשיו, כשלכאורה כבר פחות גרוע, אנחנו לא שומעים על כך מספיק.

לחדור את חומת ההשתקה

מדוע לא שמענו על הבעיות במפרץ עד השנים האחרונות? בעבר קיבלתי מחברים את ההסבר הזה: בשנותיה הראשונות מדינת ישראל היתה מגויסת – למלחמות, לפיתוח כלכלה ותעסוקה – גם אם על חשבון הבריאות. לדעתי זה הסבר קלוש, כיוון שגם כיום הממשלה מגויסת לאותם הדברים בדיוק. אז נראה שזה אינו המקור לשינוי התודעתי.

בתחילת העשור הקודם התחלתי את הפעילות שלי במפרץ חיפה בנושאים הללו, במסגרת שותפות של ארגונים ומדענים שהקמנו, שקראנו לה “הקואליציה לבריאות הציבור”, דיברנו בעיקר עם עצמנו. היו אלה ימים טובים יותר מבחינת הקשרים בינינו, הפעילים. הצלחנו לשתף פעולה ולדחוף את התודעה הציבורית, יותר חזק מאחרים, להבנת הקשר שבין בעיות סביבה ובריאות. באותם השנים גורמי התקשורת הקשיבו בעיקר לרשויות ודיווחו לנו שהאוויר במפרץ חיפה נקי, גם אם פה ושם היו ניצני הבנה לביקורת שלנו “שהאוויר “נקי” כי לא מודדים את החומרים המסוכנים שנמצאים באוויר.

IMG_Newspaper

ידיעת כיתוב תמונה ב”ידיעות אחרונות”: ההישג התקשורתי של תהלוכת “חנוקה” ב-2005

בעקבות הפעילות שלנו, המושג בריאות וסביבה חדר למסדרונות השלטון ולאקדמיה הישראלית, משם נעדר שנים ארוכות. אבל תושבי מפרץ חיפה עוד לא הקשיבו לנו. כנראה משום שהתקשורת היתה מחוברת אלינו באופן מאוד מינורי. למרות זאת חשבנו שנצליח להניע את התושבים.

לקראת סוף השנה האזרחית ב-2005 יזמנו מסע הסברה ציבורי – תהלוכה מעכו דרך כל אחת מהקריות, עצירה בכניסה לבתי-הזיקוק והסיום, איך לא, בבית-החולים רמב”ם. קראנו לה “תהלוכת חנוקה”. הכנו סרטון והפצנו אותו במיילים (רשתות חברתיות עוד לא היו), הפקנו כרזות עם הכיתוב “הדרך המהירה לרמב”ם עוברת במפרץ”, חילקנו עלונים במרכזי הקניות. אבל ביום התהלוכה היינו הקומץ הרגיל של הפעילים, וכמה ילדים שהבאתי מהבית בטנדר.

בדרך חזרה, אחרי שאספנו את השלטים והתפזרנו הביתה, הצבעתי החוצה על הקניון האזורי ואמרתי לילדים: “אתם רואים איפה נמצאים כל תושבי האזור? הנה פה, בקיריון”. גם הביטוי התקשורתי לתהלוכה שלנו היה מזערי: ידיעת כיתוב תמונה קטנטנה ב”ידיעות אחרונות”. וזהו, פחות או יותר.

הבקעה ראשונה – ושוב שתיקה

רק ביולי 2006, לאחר שבמאמץ אדיר הצלחנו לאסוף נתונים ומידע שהוסתר עד אז על-ידי משרדי הבריאות והגנת הסביבה, העפיל הנושא לפסגת סדר היום התקשורתי. את המידע ערכנו והגשנו לעיונו של יוסי מזרחי, אז הכתב בצפון של חדשות ערוץ 2, שהכין תחקיר מעמיק ומקיף יחד עם חיים ריבלין, אז כתב הסביבה והבריאות של חברת החדשות.

התחקיר שודר ב”אולפן שישי” תחת הכותרת “העיר באפור” ,והיה אחד מציוני הדרך המשמעותיים ביותר במאבק של תושבי מפרץ חיפה והצפון בזיהום התעשייתי באזור ובתחלואה העודפת הנגרמת ממנו, ובמאבק הסביבתי למען בריאות הציבור בישראל בכלל.

“הכתבה שודרה ב-7 ביולי בפריים טיים והיתה ארוכה מהרגיל, יותר מ-20 דקות שכללו כתבה והופעה באולפן, המעידים על החשיבות שמערכת ‘אולפן שישי’ נתנה לנושא. בסיום שודר ראיון קצר עם השר גדעון עזרא, שנועד לחבר אותו לנושא ולעקוב אחר התחייבויותיו מאוחר יותר. שידור התחקיר עורר תהודה גדולה והניע שורה של מהלכים: דיונים בכנס בריאות וסביבה שהתקיים בעין-כרם ב-1011.7.06; דיון במליאת הכנסת שהתקיים ממש בשעות הראשונות של המלחמה ב-12.7.06, ושורה של דיונים במשרדי הממשלה. המלחמה שפרצה קצת קטעה את המומנטום, אולם הטיפול בנושא החומרים המסוכנים במפרץ חידש אותו ונתן תוקף מחודש לבעיות החמורות של המפרץ”.

הדברים שלעיל לקוחים ממכתב ההמלצה ששלחנו בסוף אותה שנה לוועדת פרס פראט, הניתן לעיתונאים העוסקים בנושאים סביבתיים. העבודה המצוינת של שני הכתבים על האיום הסביבתי במפרץ, שקיבל סוף-סוף תהודה תקשורתית ממשית, זיכתה אותם בפרס.

מלחמת לבנון השנייה, שפרצה ממש בשבוע שלאחר פרסום התחקיר, הפילה את הנושא שוב לתחתית סדר היום, ולמרות שטילים נפלו במתחם הפטרוכימי, הנושא לא קיבל ביטוי כמעט. התקשורת התיישרה והשתתקה בהתאם לכלל הידוע “שקט, יורים”, והתייצבה לימינה של ממשלת אולמרט. רק לאחר שדממו התותחים החלה לצאת הביקורת התקשורתית על מחדלי הלחימה, אבל גם אז לא טופל כמעט בכלל נושא האיומים במפרץ.

כיום מתפרסמות כותרות ראשיות על ההרג האדיר שיכול להיגרם בעקבות תאונה או פגיעה מכוונת במיכל האמוניה במפרץ, אבל מי שמע בכלל על המיכל עד אחרי מלחמת לבנון השנייה? המיכל המסוכן זכה למסך של דממה תקשורתית במשך כעשרים שנה, מאז הקמתו. בערב הראשון של המלחמה נשא מזכ”ל חיזבאללה נסראללה את נאומו המפורסם, שבו איים שטיליו יגיעו עד לחיפה ומעבר לה. עורך הערוץ “ירוק נושך” (שלא היה כל-כך נושך) ב-nrg, אז עוד אתר האינטרנט של “מעריב”, התקשר וביקש שאכתוב טור על המיכל.

במהלך הכתיבה ובתוך כל החרדה הגדולה של ימי המלחמה ההיא שאלתי את עצמי האם עלי לפרסם את המידע או לא. לי היה ברור שאויבי ישראל אינם צריכים אותי כדי לדעת על הפצצה המתקתקת הזו. הרי עוד במלחמת יום כיפור הופצץ המתחם, וגם במהלך מלחמת לבנון הראשונה כוונו לשם טילים. מי שאינם יודעים דבר הם אזרחי ישראל, שממשלת ישראל והתקשורת שמגבה אותה מסתירים מהם את המידע – ובכך מבטיחים את המשך הסיכון האדיר לתושבי האזור.

הטור “כשנסראללה יקיים” התפרסם ביום החמישי למלחמה. בפסקה האחרונה מוזכר גם תחקיר “העיר באפור”, ומצוין גם הדיון במליאת הכנסת. הדיון שהחל אז בנושא החומרים המסוכנים במפרץ גרם לשר להגנת הסביבה דאז, גדעון עזרא ז”ל, להקים ועדה מיוחדת לנושא בראשותו של האלוף הרצל שפיר. אבל תרבות ה”שו-שו” הישראלי השתלטה גם על מסקנות הוועדה, והן לא התפרסמו מעולם במלואן בשל מגבלות הצנזורה הצבאית.

אין נביא בעירו

יונה יהב היה במהלך מלחמת לבנון השנייה בסוף הקדנציה הראשונה שלו כראש עיר, כשבמהלך כל שנות כהונתו הקפיד להכחיש את הנזקים החמורים של התעשייה הפטרוכימית ונתן לה לפרוח ולשגשג. התקשורת המקומית נתנה לו גיבוי, וכך גם הארצית במהלך 2012, לאחר כניסתו לתוקף של חוק אוויר נקי, עלה בידו של יהב לגייס את כל ראשי ערי המפרץ לפעול נגד הכרזת האזור כמוכה זיהום אוויר לפי חוק, ובכך הצליח לקבור שוב את הנושא לעוד כמה שנים של השתקה.

תושבי האזור חיים את חיי השגרה, מבלים את הזמן הפנוי בקניות או בבתי-קפה. אבל מדי פעם השגרה הזאת נשברת, והתושבים מתעוררים וצועקים הצילו. במרץ 2014 בערה במתחם בתי-הזיקוק ארובה במשך 12 שעות, במפעל גדיב השייך לקבוצת בז”ן. השריפה פרצה בשישי בערב, ועשרה צוותי כיבוי הוזעקו כדי לכבותה. פרט לאחיה ראב”ד, ב –ynet– אין אף דיווח על השריפה, שהפחידה את תושבי המפרץ, “כלום לא בוער” תימצת יואב איתיאל את האופן שבו סיקרה “מדינת תל-אביב” את האירוע הצפוני.

באותה שנה ניהלתי בהתנדבות את הקואליציה לבריאות הציבור ונתקלתי בחומה בצורה למדי מצד רוב גורמי התקשורת המרכזיים – ביניהם ערוץ 2 ו”ידיעות אחרונות”, שלהערכתי לא סיקרו את הנושאים שנוגעים לקבוצת בז”ן בגלל ניגודי עניינים. ביום שבו נחטפו שלושת הנערים, ביום חמישי 12 ביוני 2014, פרצה שריפת ענק באתר פסולת מדרום לבתי-הזיקוק. גם עליה אף גורם תקשורת לא דיווח, ולא הזהיר את התושבים שעליהם להסתגר בבתיהם כיוון שערכים גבוהים של זיהום אוויר נמדדו בתחנות הניטור. השריפה ממשיכה לבעור במשך שבוע, והתושבים החנוקים נעזבים לגורלם על-ידי התקשורת. שבוע בדיוק לאחר מכן פורצת מעל בתי-הזיקוק להבת ענק שנראתה מכל מקום כמעט במחוז הצפון. גם אליה אין התייחסות מצד התקשורת.

שריפת הענק בחיפה, יוני 2014

בתי-הזיקוק ממהרים להוציא הודעה: “בשל תקלה במתקן האתילן מופנים גזים ללפיד, שתפקידו להבעירם ולסלקם. התקלה מטופלת ואין בעיה סביבתית או בטיחותית”. כשעברתי ליד הארובה הזאת באותו הערב וצילמתי אותה, עצרתי בשולי כביש 22 ויצאתי לכמה דקות כדי לצלם. בזמן הזה שאפתי את האדים של החומרים המסוכנים שהיו באוויר והרגשתי צריבה בקנה הנשימה – שנותר חרוך עוד שעות ארוכות. איך אפשר לומר לנו שאין סכנה סביבתית כשאנחנו ממש מרגישים אותה חורכת את קני הנשימה?

חזרתי הביתה, והאש שבערה בי הכתיבה הודעה לכל כלי התקשורת – שמתארת את המציאות הדליקה ומבקרת את שתיקתם. את הכותרת השאלתי מאחת התגובות הרבות של התושבים לפוסט שהעליתי בפייסבוק: “אנחנו הורגים אתכם לאט-לאט, אין סיבה לבהלה” את השינוי שהתחולל מאז ימי השתיקה וההשתקה היטיבה לתאר גילה זמיר כשכתבה כי “שינינו את הכללים” ותיארה כיצד הניו-מדיה מאפשרת לנו לייצר ערוצי תקשורת שמחליפים לא פעם את הערוצים המרכזיים.

מיד לאחר אירוע הלפיד הבוער בבז”ן ביוני 2014 יזמנו הפגנה גדולה. ההתארגנות התנהלה בפייסבוק – כלי שלא עמד לרשותנו ב”תהלוכת חנוקה” ב-2005. גם ההפגנה הזו כמעט ולא סוקרה בערוצים המרכזיים. רונית צח סיכמה את היחס התקשורתי באתר “המקום הכי חם בגיהנום” תחת הכותרת “קצת סחרחורת, מה כבר קרה?”, תוך שהיא משווה את ההשתקה שלנו פה להשתקת הממשל הסובייטי את אסון צ’רנוביל.

הזמנו את הפעילים להרצאה בסינקופה-בר בחיפה. להרצאה הגיעה גם כתבת גלי-צה”ל הטרייה יערה שפירא, שנשאלה על-ידי הפעילים מדוע התקשורת לא מסקרת את האיומים והסכנות הסביבתיות באזור חיפה. שפירא ענתה בתבונה רבה: הנושא של מפרץ חיפה הוא רב-תחומי ומורכב כל-כך, הוא עוסק גם בבריאות, גם בהיבטים של טכנולוגיה ותעשייה, בחומרים מסוכנים, וגם בנושאי חוק ומשפט ותכנון. כתבים פשוט נרתעים מלהתעמק בו. שפירא היתה מי שהשלימה את תמונת ההסברים להתעלמות בפשטות של ילדה בת 18: המלך עירום.

בום ראשון, בום שני

לשי שטרן ואבי נוסבאום היה ביום האחרון של 2016 מסר מרגיע להעביר לתושבי המפרץ: “קודם כל תירגעו, אין לכם שום סיבה להירגע, אבל בכל זאת”. במשך שמונה דקות, שהיו מצחיקות וטרגיות באותה המידה, סיכמו השניים את נושא הזיהום הסביבתי במפרץ, הזנחת הרשויות והתעלמות התקשורת. גם כדי לעשות בידור צריך ידע. נוסבאום ושטרן הצליחו להגיע אל המקורות המתאימים. הנושא המורכב ומפחיד הכתבים – פוצח בתוכנית בידור.

המערכון של נוסבאום ממחיש את השינוי שהתחולל מאז הדממה של לפני שני עשורים. סיפור האיום הבריאותי והבטחוני במפרץ הגיע למיינסטרים, חרף מורכבותו, למרות הפריפריאליות. המרחק בין המפרץ לתל-אביב – מתקצר והולך, על אף ולמרות הנסיונות של בעלי המפעלים, ראשי השלטון המקומי ומשרדי הממשלה שמלווים אותם כמעטפת טפלון. הזיהום בחיפה מפציע לכותרות מדי כמה שבועות למרות כל הכוחות שמשתדלים להעיף אותו משם.

המציאות התקשורתית היום שונה לחלוטין מזו של מלחמת לבנון השנייה, ובוודאי מזו שלפניה. הרשתות החברתיות משרתות היטב את הפעילים, שמניעים את המידע אל התודעה הציבורית ומאפשרים להם לעקוף את הספינים של הרשויות ושל בעלי המפעלים. האקטיביסטים, שניסו בכל הכוח לשכנע את כלי התקשורת לעסוק בנושא הקשה כל-כך לסיקור – בשל המורכבות, הלחצים וניגודי העניינים – מצאו את הדרך העוקפת את חומת ההשתקה.

בנובמבר 2013 הקמנו במסגרת הפרויקט “שקט תעשייתי” קבוצת ווטסאפ של עיתונאים, בת 50 חברים. כבר שלוש שנים אנחנו פועלים ביחד, במשותף, לגרש את השקרים של התעשייה המזהמת ושותפיה ברשויות. לא תמיד הם מצליחים לפעול מול הלחצים המערכתיים, אבל הם לפחות כאן, מנסים.

עדיין, חדשות ערוץ 2 – נשארו מאחור. מי שב-2006 פירסמו את התחקיר המרעיש של מזרחי וריבלין נסוגו מסיקור אקטיבי וביקורתי של סוגיית המפרץ. עד שב-14 לאפריל 2015 פתחה יונית לוי את המהדורה המרכזית, ויחד איתה גם ערוץ 10, עם המסמך של פרופ’ איתמר גרוטו ממשרד הבריאות, שמיד מגיע לכותרות של כל ערוצי האינטרנט “חצי ממקרי הסרטן של ילדים באזור חיפה, נובעים מזיהום אוויר”

המהומה התקשורתית והציבורית הביאה כמובן את גרוטו אל מנכ”ל משרד הבריאות, שאילץ אותו לחזור בו מהנתונים, אבל מאז הנושא מעפיל ויורד חליפות מראש סדר היום. אנחנו, שעד אז תיעדנו את טפטוף המידע התקשורתי בנושא, התקשינו עד מאוד לאסוף את מבול הידיעות שהציף את התקשורת הישראלית. זה היה הבום הראשון.

הבום השני נזקף שוב לזכותו של חיים ריבלין מחדשות ערוץ 2, שקיבל לידיו את תיק התחקירים של הערוץ ופרץ שוב את השקט התעשייתי בסדרת תחקירים בנובמבר 2015, שהדהדו והתגלגלו עד סוף ינואר 2013 -חשיפת ממצאי המחקר האפידמיולוגי הגדול ביותר שנעשה עד כה במפרץ.

למחרת היום התגייס “ידיעות אחרונות” כדי לקבור את הנושא באופן מתוחכם. הסיקור בעיתון חולל את ספין “הראשים הקטנים” – למרות שהמחקר כלל לא עסק בכך. ריבלין הגיב על ספין הכותרת על של “ידיעות” והדגיש: “הממצא המעניין ביותר של דו”ח הביניים, שעוד לא הוגש, הוא שיש שלושה אזורים שבהם התגלתה תחלואה עודפת במספר סוגים של מחלות – והעובדה המעניינת הנוספת היא שהחוקרים מייחסים את התחלואה העודפת באותם אזורים לזיהום מהמפעלים הפטרוכימיים. זאת אומרת, אם עד היום אפשר היה לטעון שנתוני התחלואה מקורם בעישון מסיבי או בזיהום מתחבורה, או מהנמל – ולא המפעלים הפטרוכימיים, כמו שלא מעט אנשים ניסו לטעון בשנים האחרונות – אז החוקרים אומרים שהקשר הוא קשר מובהק, לשיטתם ולטענתם”.

גם כאן הראשונים שמיהרו להכחיש היו שר הבריאות ואנשי משרדו, עד שוועדה מיוחדת של משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה קברה את הממצאים והפסיקה את מימון המחקר להגנת האפידמיולוגי הגדול ביותר שנעשה בישראל.

ההתנהלות של משרד הבריאות ושל המשרד להגנת הסביבה בנושא מפרץ חיפה עוררה לא מעט ביקורת מצד הציבור במהלך השנים האחרונות. לא ברור את מי משרתים שני המשרדים הללו, האם עקרון הזהירות המונעת מנחה אותם, או הגנה על הטייקונים ועל ההתנהלות הכושלת שלהם עצמם לאורך השנים. מי שמאפשר להם להתנהל כך, בשותפות כמעט מוחלטת, היא התקשורת הממוסדת. נכון, פעם בכמה שנים מצליח תחקיר אמיץ או פרסום מרעיש להעלות את הסכנות במפרץ לסדר היום, אך מדובר תמיד באירועים נקודתיים.

הדבר החמור ביותר שקרה הוא שהציבור איבד את האמון ברשויות, במשרדי הממשלה ובעיריית חיפה, והפך יותר ויותר אדיש, בלי שום תחושה של סיכוי ויכולת לשנות. עיתונאים המתלוננים על חוסר העניין והאדישות של תושבי האזור אינם מבינים שהם מקור האדישות, הם מי שמייצרים את חוסר העניין, והם מי שמסוגלים לשנות את התודעה. כל עוד העיתונאים לא יהפכו את הזיהום והסיכון לנושא סיקור מתמשך ומרכזי כמו סוגיות חשובות הרבה פחות – יישארו ההבלחות הללו כתזכורת בלבד למה שעיתונות צריכה להיות.

* המאמר פורסם גם באתר העין השביעית, ב-7.2.17. על נושא זה ניתן ללמוד ממאמרים נוספים של ליאורה אמיתי, בעין השביעית.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s