השינויים ביחס שלנו לבריאות לאורך ההיסטוריה / ד"ר אורי מאיר-צ'יזיק

ד"ר אורי מאיר-צ'יזיק מנהל ומייסד "הנהגת הבריאות". המאמר התפרסם בחוברת הכנס השנתי לבריאות קהילתית, 13.3.15.


 

 

הבדל מהותי נפער בין הרפואה העתיקה, שהייתה נהוגה לאורך רוב ההיסטוריה הכתובה, ובין הרפואה המודרנית, שהתפתחה במאה וחמישים השנים האחרונות. במאמר ננסה להגדיר הבדלים אלו, את הסיבות להתפתחותם ונשאל האם אפשר והאם יש צורך להשתמש כיום במשהו מן התיאוריות הרפואיות העתיקות?

 

ההבדלים

מבט חטוף בספרות מחקר ההיסטוריה של הרפואה ייצור רושם כי ההבדל המשמעותי ביותר בין הרפואה העתיקה לרפואה המודרנית הם הכלים – צמחי מרפא מול תרופות מודרנית, הקזת דם מול ניתוח – ובהחלט, ההבדלים בכלים שעמדו לרשות הרפואה בימי קדם לבין הכלים שעומדים לרשות הרפואה בקליניקה המודרנית הם מהותיים. הכלים המודרניים מאפשרים לנו במאה וחמישים שנים האחרונות לרפא מחלות ולבצע תהליכים שלא הצלחנו לרפא ולבצע לאורך ההיסטוריה האנושית.

עם זאת, מנקודת מבטו של היסטוריון של הרפואה, ההבדל המשמעותי בכלים משמעותי אינו היחיד. בין הרפואה העתיקה לרפואה הקלינית המודרנית נפער גם הבדל מהותי בגישה. הגישה העתיקה[1] שמה את הדגש על שמירת הבריאות, מניעת המחלות והאחריות של האדם לשמירה על בריאות, והגישה המודרנית שמה דגש על רפואת המחלות והאחריות של המערכת הרפואית לבריאות. במילים יותר פשוטות – בעת העתיקה מרכז הגישה הרפואית היה על 'איך לא להגיע למצב של חולי', ואילו הרפואה הקלינית הביאה לכך שאנו פונים לתרופה לפני שאנחנו שואלים איך אפשר למנוע את המחלה.

 

הגישה הרפואית העתיקה

הגישה הרפואית העתיקה לבריאות וחולי הייתה מבוססת על כללי רפואה מונעת שתמיד קדמו לטיפול המתערב. כך בכל הרפואות העתיקות של הציוויליזציות העתיקות, הרפואה הסינית, ההודית היוונית וגם הערבית.

הרפואה הערבית, שתשמש אותנו כמקרה מייצג ושגישתה שלטה בימי הביניים במרחב השליטה הערבי בין סין לספרד, טבעה מושג שמשמש לתיאור הפעולה של הרפואה המונעת והוא: הנהגת הבריאות (תדביר אלצחה – בערבית). לאותה הנהגת בריאות (הנהגה מלשון התנהגות, האופן בו אנחנו נוהגים) מוקדש פרק שלם כמעט בכל ספר תאוריה רפואית שנכתב במרחב הערבי בימי הביניים ולעיתים אף יותר מכך. בפרק, או באגרות המוקדשות להנהגת הבריאות, מפורטות הדרכים בהן יכול וצריך האדם לשמור על בריאותו כשהוא בריא, בהתחשב בכוחות השונים הנמצאים סביבו. אפשר במידת-מה להקביל את "הנהגת הבריאות" למונח "רפואה מונעת" המקובל בימינו. מן הכתבים בעלי הכותרת הזו ניכר כי הנהגת הבריאות הייתה הדרך המרכזית והיעילה ביותר להעברת הרעיונות הקשורים בהתייחסות שגרתית של כל אדם לבריאותו-הוא.

אבן חלצ'ון, הרופא האנדלוסי בן המאה ה-13, כותב בפתיחת ספרו, ספר המזונות:

"בקשת ממני, אתה אחי האהוב, שאכתוב לך ספר מקוצר בתחום הרפואה שיגרום לך לוותר על [הליכה לרופא]. אומר, כי מדע הרפואה נוצר לשתי מטרות: לשמירה על בריאות האדם ולדחיית מחלותיו. באשר למטרה הראשונה, מי יתן ואלוהים יאריך את חייך, הרי שבאפשרותי לגרום לך לוותר על רופא באמצעות הדברים שאוכיח לך בספר זה בעזרת אללה. ובאשר למטרה השנייה, מי יתן ואללה יבריא אותך, לגבי הטיפול במחלות, אין צורך ברופא בגלל שהן מסובכת ובשל קשיי האבחון הקיימים."[2]

כאן, ממש בראשית הספר העוסק בהנהגת הבריאות והתזונה, מסביר הרופא כי המטרה העיקרית שלו היא שמירת הבריאות וכי באמצעות שמירה על הבריאות יימנע האדם מלהגיע לרופא. הוא מוסיף ומעניק חשיבות לכך שבאמצעות הכלים שיינתנו בספר יוכל גם האדם הפשוט (שאינו עוסק במדע הרפואה) לטפל במחלותיו ולהימנע מלהגיע לרופא. הנחת יסוד זו היא זו שאפיינה את הרפואה הערבית בימי הביניים.[3]

דוגמה נוספת לשימוש במושג הנהגת הבריאות אנו מוצאים באגרת שכתב הרמב"ם[4] לאדונו[5] המכילה עצות להתמודדות עם מחלתו בדרכי הנשימה העליונות. אגרת זו המוכנה במחקר "האגרת על האסטמה" מכילה 14 חלקים וכמעט בכל אחד מחלקיה של האגרת, העוסקת במגוון הנושאים הקשורים בבריאות, מזכיר הרמב"ם כללים שמסייעים לשמירת הבריאות וכוללים התנהגות בריאה, וכן משתמש במושג "הנהגת הבריאות". בסה"כ מוזכר המושג "הנהגת הבריאות" באיגרת מעל 40 פעמים.

בהקדמה לאגרת כותב הרמב"ם:

"טוב בעיני לכתוב במאמר זה גם פרקים כלליים, שיועילו לכל בני האדם, על-ידי הנהגת הבריאות, כדי להישמר מיציאה מאיזון ולרפא את רוב המחלות. אספתי את הידע מגלנוס ורופאים נוספים, וכתבתי את הדברים בשם אומרם כדי לתת להם משנה תוקף. בסוף החיבור גם אכתוב המלצות אישיות מועילות בנוגע להנהגת הבריאות וריפוי החולי מתוך כוונה להועיל לכל בני האדם בכלל עד כמה שאפשר".

בהצהרת הכוונות הוא מדגיש פעמיים את המטרה לשמור על הבריאות ולהמנע מחלות על ידי הנהגת הבריאות.

שמו של הפרק הראשון הוא "פרק ראשון: הכולל את כללי הנהגת הבריאות הטובה בכלל".

כאשר הכותב מתאר את היווצרותה של מחלה כרונית על ידי פגיעה באיבר החלש הוא כותב: "לדוגמא, אם נאמר שאיבר מסוים חלש מטבעו, ולכן מגיעים אליו בקלות העודפים אם הנהגת הבריאות תהיה טובה, היא תמעיט את הגעת העודפים האלו אליו, ותקל בכך את השפעתן הרעה; אבל אם הנהגת הבריאות תהיה רעה, יוסיפו ויגיעו העודפים וישפיעו לרעה על האיבר".

הרמב"ם מזכיר את הנהגת הבריאות גם כשהוא עוסק באכילה, לדוגמא: "הכלל הבסיסי שעליו ראוי לסמוך בהנהגת הבריאות הוא מיעוט האוכל ואכילה מבלי לשבוע." וגם כשעוסק בתחומים אחרים כמו הנפש "כי לדעתי אדוני יתן לו אלוהים הצלחה חמלה ובריאות אמיתית, נמצא כרגע במצב של יגון גדול וצרה גדולה וזה לא מאפשר את הנהגת הבריאות כראוי וריפוי החולי בשלמות".

כשהרופא רוצה לציין דברים שלא צריך לעשות כחלק מהנהגת הבריאות, הוא כותב: "הרופאים החשובים ביותר כבר הזהירו כנגד זה, כי הטבע לבדו מספיק במקרים כאלו ואין צורך להעזר בתרופות אלא יש להתמיד בהנהגת הבריאות".

לסיכום, מעבר לאזכורים הרבים למושג "הנהגת הבריאות", המבנה של האגרת מדגיש אף הוא את החשיבות של ההתנהגות הבריאה. לטיפול המתערב – צמחי המרפא ועוד – מגיע הרמב"ם רק בחלקים האחרונים של האגרת אחרי שבכל החלקים הראשונים (11 מתוך 14) הוא עוסק בדרך לשמירת הבריאות.

דוגמה אחרת, דווקא מנקודת מבטו של מי שאינו רופא, אפשר לראות בפואמה שכתב רבי יהודה אלחריזי. רבי יהודה אל-חריזי היה משורר ויוצר שעסק גם בתרגום טקסטים מערבית לעברית, נולד בטולדו בשנת 1165 ומשם בבגרותו נדד לפרובנס. אחד מחיבוריו המפורסמים ביותר הוא "תחכמוני" הכולל 50 מקאמות[6], בעברית, המספרות את סיפורי מסעותיו. בין מקאמות אלה מופיעה "מחברת הרופא" שסיפורה מתרחש בארץ- ישראל, ובה זו מספר אל חריזי על אדם שמגיע למקום מסוים ומצהיר על עצמו כרופא שיכול לרפא ברפואותיו (התרופות שיש לו) כל מחלה. "ולפניו כפות מלאות/ במיני רפואת/ באלה מרקחות/ ובאלה משיחות".[7] הוא ממשיך ומתאר את העם נמשך למילתיו "וכשמוע העם מליו נמשכו בעבות אמרותיו/ ונתפשו כדגים במצודותיו", אך בסוף גם ניגש אליו המספר ומעמת אותו עם הבליו "ואמרתי לו האיש כמוך יחלל על הדרכים הודו/ וינבל במלאכת הרמאים כבודו?" והאיש עונה כי הממון הוא זה שמושך אותו לדבר. המקאמה מתארת כסטייה מהנורמה את הרופא הרמאי. הרופא הרמאי הוא זה המנסה לרפא כל מחלה, אלחריזי לועג למרפא ושם אותו לגנאי, הוא מציג אותו כרמאי ולא כרופא אמיתי. זאת, מכיוון שרופא אמיתי יסייע למטופליו להשיג את האיזון הנכון לפני שיתערב.

הנהגת הבריאות לא הועברה רק באמצעות הדרך המוסכמת של ספרי רפואה וסיפורי רופאים, אלא גם בדרכים נוספות כמו בשירה, בפרוזה ואפילו בספרי בישול.

בספר הבישול כתאב אל-טביח' (ספר התבשילים),[8] שנכתב בתחילת המחצית השנייה של המאה ה-10, בבגדאד על ידי אבן סיאר אלוראק, יש 132 חלקים, מתוכם 31 החלקים הראשונים לא מביאים שום מתכון אלא עוסקים בהבנת הערך התזונתי של האוכל. כל פרק עוסק בסוג מזון או כלי אחר ומספר על ההשפעה שלו על גוף האדם ובריאותו.

 

הידע הזה, העוסק בבריאות האדם, היה זמין ונגיש דיו על מנת שכלל האוכלוסייה תוכל לעשות בו שימוש. למעשה, הידע היה כל-כך נגיש וחילחל כל-כך עמוק לתרבות, עד שחלקים ממנו שרדו עד היום בחברות מסורתיות. במחקר אתרופולוגי שנערך על-ידי ברומברגר Christian Bromberger))[9] באמצע שנות התשעים של המאה שעברה, ונמצא בקובץ מאמרים הנקרא התרבות הקולינארית של המזרח התיכון (Culinary Culture of the Middle East), היא בודקת את הקשר בין הרגלי התזונה לגבולות תרבותיים בצפון איראן. אחד הממצאים המעניינים של המחקר שלה הוא שבכפרים של צפון איראן כל אישה הקונה את מוצרי המזון בשוק יודעת לסווג מוצרים אלו על פי המזג אותו הם יוצרים בגוף וקונה את המוצרים לבני המשפחה בהתאם למזגם כך שתשמר בריאותם. ידע זה הוא שריד והשתמרות המסורת. אך מידע כזה לא מעיד רק על השתמרות המסורות של השימוש היום יומי, אלא גם על קיומו לפני מאות שנים, בתקופה בה היתה זו הגישה הרפואית השלטת. ידוע כי באיזורים מסוימים נשתמרו המסורות כאלו גם היום והן משמשות במטבח וברפואה העממית.

נוכחותה של הנהגת הבריאות בתרבות, מעידה על כך שהנהגת הבריאות על-פי כללי הרפואה העתיקה הייתה חלק מהשיח התרבותי ומתוך כך אפשר להסיק שהייתה מושרשת היטב בתרבות והייתה גם חלק מהשיח היום יומי.[10]

 

השינוי

בכתביהם מתארים איוון איליץ' ומישל פוקו, כל אחד מהם בנפרד, את השינוי בגישה הרפואית מהרפוא העתיקה לזו המודרנית כתהליך של מעבר האחריות לבריאות מהאדם מהאדם עצמו אל הממסד הרפואי. איליץ', שחלק מרעיונותיו שאב מפוקו, מכנה זאת "היאטרוגנסיס[11] חברתי", הוא טוען שההתפשטות של הרפואה הקלינית ושליטתה בבריאות הופכות את העזרה ההדדית ואת הריפוי העצמי ממש לעבירה או אפילו פשע. איליץ' רואה ברפואה המודרנית מונופול שמטפח חברה חולנית ומאפשר את הפיכת המערכת הרפואית למרכז של פעילות כלכלית באמצעות הפיקוח הריכוזי על בריאות האוכלוסייה.[12] במילים פשוטות איליץ' ופוקו רואים את השינויי המרכזי בין הרפואה העתיקה לזו המודרנית במעבר האחריות מהאדם לממסד.

מדוע התקיים שינוי זה, בין הגישה העתיקה השמה בראשה את הנהגת הבריאות לגישה בה אנו פונים באופן מיידי לריפוי המחלות?

האם התהליך נגרם בשל יעילותן המוגברת של התרופות המודרניות? או בגלל תנאים פוליטיים וחברתיים שיצרה התרבות המערבית המודנית, כמו שטוענים איליץ' ופוקו?

לא ברור מה הוביל למה, מה שברור הוא שמקומה של הנהגת הבריאות נפקד מהרפואה המודרנית.

איוון איליץ' כותב כי אחרי המהפכה הצרפתית החולי הפך מעניין אישי לעניין ציבורי, השליטה ברפואה רוכזה ועברה לפיקוח של הממשל. האחריות על בריאות כבר לא הייתה בידי האזרח אלא בידי הממסד הרפואי.[13] זהו עוד חלק מהתהליך שמתאר דיויד ווטון (David Wootton) בספר "Bad Medicine"[14] שמציין שהרפואה המודרנית שנוצרה רק אחרי 1865, למעשה נוצרה רק אחרי שהרופאים החלו לספור ולהשוות (לעשות סטטיסטיקה). הוא מגדיר את הרפואה רק על-פי כולתה לרפא מחלות[15] ובמהלך זה שליטת הממסד והסטטיסטיקה הפכה לבעלת חשיבות מכרעת ברפואה המודרנית, אולם גולדקר (Ben Goldacre), רופא שעסק בתעשיית התרופות, דווקא טוען שהמחשבה שרפואה המודרנית מבוססת על סטטיסטיקה מוכחת[16] היא שגויה, לטענתו רוב המחקרים שעל-פיהם נקבע הטיפול הם לקויים ומוטים.[17] למעשה, הוא מתאר, רופאים רבים אף אינם מעודכנים במחקרים הללו ופועלים יותר לפי שיקול דעת אישי ומוטה מדיעות קודמות מאשר לפי העובדות. על הסתמכות-היתר על הסטטיסטיקה כותב ד"ר ג'רום ברונפמן[18] כי

"על טיפולים החורגים מן המוכח סטטיסטית חל איסור, עד שיצטבר גוף נתונים מספק ממחקרים קליניים. אין ספק שרופא שמחליט על טיפול נתון חייב להביא בחשבון את החומר המחקרי. אבל ההסתמכות הבלעדית על רפואה-מבוססת-הוכחות עלולה לגרום לרופא להחליט על טיפול על סמך פרוטוקל סטטיסטי ותו לא, בלי להפעיל שיקול דעת עצמאי. הסטטיקסטיקה אינה באה במקום האדם העומד מולך: הסטטיסטיקה מגלמת ומייצגת ממוצעים ולא בני אדם בשר ודם."[19]

גם פורטר, חוקר ההיסטוריה של הרפואה, מתאר את הרפואה המודרנית כ"רבת עוצמה ויעילה ביותר" ומציין שהניבה תועלת חסרת תקדים, אך לצד זאת הוא מתאר כמה תוצאות בלתי מכוונות של הצלחת הרפואה המודרנית. הוא מספר על המחקר בו התגלה שכמות הסיבוכים היאטרוגנים, כאלו שנגרמו לא מהמחלה או מההתנהגות של המטופל אלא מדרך או אופן הטיפול בו, נמצאו אצל יותר משליש מהמטופלים בבי"ח בבוסטון. [20]

בעקבות ההכרה וההבנה של ההבדלים בין הרפואה המודרנית לעתיקה, עולה השאלה, האם אפשר גם לחתור לשמירה על בריאות וגם לריפוי אפקטיבי של מחלות?

 

מה עושים?

ישנם יתרונות לגישה הרפואית העתיקה ומובן שישנם יתרונות מוכחים לרפואה הקלינית המודרנית. נראה כי בשנים האחרונות מתחדדת ההבנה שאפשר לשלב בין הגישות כדי להגיע לבריאות מיטבית של האוכלוסייה.

אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לכך היא לגבי השימוש באנטיביוטיקה. אחרי שנים של שימוש באנטיביוטיקה, מתפתח תחום מחקר שהופך להיות מאוד מקובל ונרחב שעוסק בנזקי שימוש היתר באנטיביוטיקה. כיום מבינים שאמנם האנטיביוטיקה פתרה מחלות רבות והצילה אנשים רבים ממוות, אך שימוש-היתר בה מפחית את יעילותה וכן פוגע באופן כללי ביכולת החיסונית הכללית של האדם ומביא להיווצרות מחלות אחרות (היאטרוגנסיס).

בצרפת לדוגמא, הבינו זאת כבר ב-2002, הם גילו שהבעייה המרכזית ברישום מרשמי אנטיביוטיקה היא מרפאות בקהילה – 80% מהאנטיביוטיקה בצרפת נרשמת בקהילה כ-10 מליון מרשמים בחודש. לא מדובר רק על רופאים שרושמים יותר מדי מרשמים, אלא גם על תרבות של צריכת אנטיביוטיקה. גם בישראל חוזרים הסיפורים על חולים שמתעקשים לקבל מרשם אנטיביוטיקה למרות התנגדות הרופא. הפתרון של הצרפתים לשינוי תרבותי היה עבודה קהילתית. לכן, אחרי שב-2001 היה לצרפת את אחוז רישום מרשמי האנטיביוטיקה הגבוה בעולם, ב- 2002 הם השיקו קמפיין שנקרא "התוכנית הלאומית לשימור יעילות האנטיביוטיקה" וכוון להורים ולרופאים כאחד. אם בין 2002 ל-2006 נרשמו שם 453 מליון מרשמים לאנטיביוטיקה. הרבה במדינה של 60 מיליון תושבים, הרי שבסוף תהליך ההתערבות (2006-2007) ירדה כמות המרשמים ב- 26% בכלל האוכלוסייה וב-36% אצל ילדים, שינוי משמעותי ביותר. רשויות הבריאות בצרפת ממשיכות להפעיל ולהעמיק את תוכנית הפעולה שלהן לצימצום השימוש באנטיביוטיקה אף יותר מכך.[21]

הפרוייקט הזה הוא דוגמה לאופן בו ניתן להשתמש בצורה מושכלת יותר בכלים החזקים העומדים לרשותנו, מתוך הבנה שעודף שימוש בכלים החזקים מפחית מיעילותם.

אך האם נוכל לחשוב על הבריאות עוד לפני השימוש בכלים?

אנו יודעים כיום שהגורם המרכזי לסוכרת האוכלוסייה הוא עודף צריכת הסוכר המעובד. כיצד נוכל לצמצם את צריכת הסוכר עוד לפני שנזדקק לאינסולין? מדוע אנחנו ממשיכים לאכול סוכר?

 

סיכום

גם בישראל עולה המודעות לחשיבות הרפואה המניעתית והשימוש המושכל בתרופות. בעקבות עליית המודעות מתפתחים פרוייקטים גם קהילתיים וגם מצד הממסד הרפואי.

בנגב הקים ד"ר אסי סיקורל את מרפאת היל"ה שפועלת בתחום המועצה האזורית רמת הנגב. המרפאה עוסקת גם ברפואה מערבית, גם ברפואה משלימה וגם בפעילות קהילתית וקידום פרוייקטים קהילתיים בעוסקים בבריאות, החל מתזונה במערכות החינוך ועד לאיכות האויר במועצה. ישנם גם פרויקטים ארציים, כמו "רשת ערים בריאות" שפועלת במסגרת המרכז לשלטון מקומי בישראל ועוסקת בקידום בריאות וניהול במספר הולך וגדל של ערים בישראל.

לצד היוזמות החשובות הללו, ממשיכה החשיבה התרופתית להוות נדבך משמעותי וקובע בדרכי החשיבה שלנו. בעקבות הסטטיסטיקות המציגות כי עניים אוכלים יותר קמח לבן והדבר מוביל לתחלואה גבוהה, הקימה המדינה פרויקט לסיבסוד לחם לבן מועשר בויטמינים ומינרלים. זאת, במקום לסבסד ולעודד צריכת לחם מקמח מלא כמו שהיה לאורך כל ההיסטוריה. במקום לבחור בהתנהגות בריאה יותר, בחרו מתכנני הפרויקט להכניס 'תרופה' לתוך לחמים המתועשים והמעובדים יותר. גם במקרים אחרים החשיבה התרופתית שלטת, למשל – בציבור כולו עדיין לא קיימת מודעות גבוהה לסכנות שימוש היתר באנטיביוטיקה וחולים יתעקשו מול הרופא על קבלת מרשם אנטיביוטי גם אם אין בו צורך ממשי. אין זאת אלא כדי לומר שהדרך לשילוב הנהגת הבריאות בבריאות הקהילות שלנו עדיין ארוכה, והבריאות הקהילתית עדיין אינה מהווה גורם מוביל במדיניות. נראה שעדיין אינטרסים כלכליים ופוליטיים מאפילים על האינטרס הבריאותי הקהילתי.

את המסלול להנהגת הבריאות הקמנו כדי לעודד פיתוחם והקמתם של פרוייקטים שעוסקים בקידום בריאות קהילתית מתוך הבנה שפעילות קהילתית משמעותית שמקדמת את בריאות הקהילה היא הבסיס לבריאותו של היחיד.

 


 

 

[1] כשנדבר כאן על 'רפואה עתיקה' נתייחס לרפואה שהייתה נהוגה ב-2,500 השנים עד אמצע המאה ה-19, עת התפתחה הרפואה המודרנית שהייתה מבוססת על תאוריית החיידקים של פסטר.

[2] אבן חלצ'ון, כתאב אלאע'ד'יה. דמשק, 1996. עמ' 11

[3] ארבע רפואות מרכזיות מוכרות בעולם העתיק, שלוש הרפואות הראשונות הן אלו הקשורות לציוויליזציות הגדולות העולם הישן – הסינית, ההודית והיוונית-רומית. הרפואה הנוספת היא הרפואה הערבית, שהתפתחה מתוך רפואות אלו, במיוחד מהיוונית, עם התפתחות האימפריה הערבית סביב המאות ה-8-10 לספירה. כל הרפואות הללו מבוססות על עקרונות מקבילים ושמן המשותף במחקר הוא 'רפואות פנאומטיות'.

[4] רבנו משה בן מימון (הרמב"ם) – רופא ופילוסוף יהודי, שפעל כרופא במצריים בסוף המאה ה-12.

[5] יש הקוראים לאגרת זו "האגרת על האסטמה" ולכן כך היא מוכרת בציבור.

[6] מקאמה (או כמו שהיא אמורה להקרא בעברית "מחברת") – היא יצירה שמשלבת שירה וסיפור והייתה מקובלת בתרבות הערבית בימי הביניים.

[7] יהודה אלחריזי, תחכמוני. עמ' 485-489.

[8] אבן סיאר אלוראק, כתאב אל-טביח'. הלסינקי, 1987.

[9] Christian Bromberger "Eating habits and cultural boundaries in Northern Iran“
1985

[10] להרחבה בנושא: אורי מאיר-צ'יזיק, מזון ואיזון: התזונה מהלכה למעשה, על-פי תורת היסודות, המזגים והמרות באימפריה הערבית במאות ה-9 עד ה-16. חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה".

[11] Iatrogenesis – משמעו המילולי של המושג מצב שנגרם על ידי המטפל ומקורו ביוונית.

[12] נקמת הרפואה, איוון איליץ', עמ' 31.

[13] נקמת הרפואה, איוון איליץ', עמ' 88. רוי פורטר (עורך), תולדות הרפואה.עמ' 309.

[14] David Wootton, Bad Medicine: Doctors Doing Harm Since Hippocrates. Pp.283-284

[15] כהסטוריון של רפואה אני לא מסכים עם הקביעה הזו אבל זה אולי למאמר נוסף….

[16] Evidence Based Medicine

[17] Bad Pharma, Ben Goldacre , Ix

[18] בספר: "רופאים – איך הם חושבים", ג'רום גרופמן

[19] רופאים – איך הם חושבים, ג'רום גרופמן, עמ' 17.

[20] רוי פורטר (עורך), תולדות הרפואה.עמ' 341-2.

[21] Martin J. Bkaser, Missing Microbes: How the Overuse of Antibiotics Is Fueling Our Modern Plagues

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s