ארוחות משותפות / מיכל מזן-דגן

בחינת מבנה הארוחה בעשורים האחרונים מעלה שינוי דרסטי בתפיסת רעיון הארוחה המשותפת, אשר כמעט ונעלמה מסדר היום. במאמר אסביר מה האחריות האישית והחברתית של כל אחד כחלק מהתא המשפחתי והקהילה, איך ניתן לשנות דפוס חשיבה וליהנות יחד, החל משלב קבלת ההחלטה מה אוכלים, דרך הכנה או עריכת השולחן ועד הארוחה עצמה.

 תמורות בדפוסי הארוחה בארץ-ישראל

לארוחות משותפות תפקיד טקסי, תרבותי ומשפחתי.

בקצב החיים המהיר

בעשורים האחרונים חלה שחיקה במבנה הארוחות המשותפות. שחיקה זו נובעת בין היתר מקצב חיים תובעני בחברה המודרנית. אורח החיים המודרני מאופיין בלחץ, במרוץ אינסופי בין עבודה, משימות הקשורות לבית, לילדים ולשיפור תנאי החיים. שעות רבות של שהייה מחוץ לבית באות במידה רבה על חשבון זמן עם בני המשפחה. בעבר הלא רחוק משפחה ישראלית ממוצעת אכלה את ארוחותיה בבית. היום, אכילה מחוץ לבית נפוצה ובין השאר גורמת לאכילת מזונות עתירי קלוריות, סוכרים, שומנים ומלח, וכך מגדילה את הסיכון להשמנה.

שינויים בהרגלי האכילה ניכרים גם במקומות עבודה רבים ויום עבודה ארוך וכמעט ללא הפסקות הפך לנורמה. במהלך היום אוכלים העובדים בשעות משתנות בהתאם לסדר יום צפוף ולעתים הברירה היחידה העומדת בפניהם היא לאכול לבד, תוך ריבוי משימות כמו נהיגה או עבודה מול המסכים השונים. הרגלים אלה, שאומצו לצורך עמידה בקצב החיים המואץ, גורמים לתחלואות וכופים על הגוף שינויים תזונתיים הנוגדים תהליכים מטבוליים טבעיים שעל פיהם הוא מתפקד משחר האבולוציה.

על אף שאכילה לבד נפוצה יותר מאי פעם, המגמה החלה כבר אחרי מלחמת העולם השנייה, כשנשים החלו להצטרף לשוק העבודה. למרות שלל החידושים וההמצאות בתחום אביזרי המטבח, שהקלו על המשימות במטבח, ההתפתחות האישית והקריירה קיבלו קדימות ועברו אל ראש סדר העדיפויות. בהתאם לעלייה הדרמטית ברמת החיים, משפחות החלו בוחרות לאכול במסעדה או לחמם ארוחה קפואה מוכנה. בהמשך לכך, מסתמן כי ארוחות משפחתיות הן עניין ההולך ונעלם בחברה המודרנית. הכנת האוכל הפכה ל"עיסוק מורכב" המצריך זמן יקר. המטבח הביתי מדיף פחות ופחות ריחות שהופכים את המושג "בית" למה שהשתמע ממנו בעבר. אִתָּם אבד גם חלק גדול מהשיחות המתקיימות סביב השולחן – שיחות שהן לב לִבָּה של דינמיקה משפחתית.

הארוחה המשפחתית במטבח הערבי

בתרבות הערבית תפס המטבח מקום מרכזי, בו התכנסה המשפחה במהלך היום. הארוחה אפשרה מפגש משפחתי שאיחד את המסובים, הדגיש את יחסי הכוחות והסמכות במשפחה ובקהילה בין גברים לנשים ובין הורים לילדים. בתפקידה המסורתי היתה האישה גורם מלכד במשפחה ובזכותה המסורות במשפחה נשמרו והתקיימו. תפקודה כאחראית על ההזנה הגדירה את חשיבותה ואת ערכה במשפחה. בעבר, הילדות קיבלו הכשרה קולינרית מגיל צעיר דרך התבוננות בסבתות ובאימהות בזמן הכנת האוכל והבישול. משרכשה הנערה כישורים מספקים היא היתה רשאית להגיש אוכל לאביה.

מועד ארוחת הערב נקבע בדר"כ על פי שעת חזרתו של הגבר מן העבודה והארוחה התקיימה תוך ישיבה על הרצפה. כל סועד היה נוטל בעצמו מן הצלחת המרכזית בידיו או בכף ומרכיב לעצמו ארוחה. הישיבה המשותפת והאכילה בידיים כתף אל כתף מעל קערה משותפת תרמה להווי משותף בין המשפחה וסימנה קירבה.

עד לאמצע המאה העשרים התנהלו חיי חברה תוססים סביב הבישול. במסגרת המשפחה המורחבת נשים בישלו בצוותא, כך התאפשר להן להחליף חוויות, לשוחח ולקבל השראה זו מזו. מאגר ידע מקיף לשימוש בצמחי בר – החל ממועד הקטיף ועד אופן הניקוי והבישול -הועבר מאם לבת ואיפשר שימור במרכיבי ארוחה מסורתיים והוצאה כספית מועטה על מזון. בקהילה נשים נהגו להפגש יחד ולעזור זו לזו בהכנת מלאי של מזון לחורף. כיום התמעטה הפעילות הקולינרית המשותפת ונשארה בעיקר בגדר העברת מידע ומתכונים בין שכנות.

מסוף שנות השמונים, בהן קצב ואופי חיים מודרני שינו את פני החברה המערבית, החלו אלה לחלחל באיטיות ולהיטמע גם בתוך חברה הערבית. יציאת נשים לעבודה מתוך רצון להגדלת הכנסה ומימוש עצמי משפיעה באופן ישיר על הסדר הישן. ככל שהשכלת הנשים גבוהה יותר והן מפתחות לעצמן קריירה עצמאית, קטן חלקן המסורתי בתפקידי הבישול בבית, כך משתבש דפוס העברת הידע הקולינרי מאם לבת. בתהליך ארוך שעדיין מתהווה, משתנה תפקידן המסורתי ומשפר את מידת עצמאותן לצד מעמדן בבית. בעקבות שינויים שחלו עם יציאתן לשוק העבודה, חלה ירידה במספר הארוחות המשפחתיות המשותפות, אך הכנת הארוחה עדיין נחשבת למטלה נשית יומית המסמלת אחדות, השתייכות והקרבה משפחתית. כניסתם למטבח של מכשירים ומוצרים מודרניים כמו גם מאכלים מתועשים ומשומרים דחקה חמרי גלם מסורתיים אל מחוץ למטבח וכך שונו אופי הארוחות ודרך אכילתן. סביבת המטבח מהיבטי נוחות, מהירות תהליכים וזמינות מוצרים, שינו את מקום האישה בתוכו.

ארוחות בקיבוץ

בערים הישראליות, עד לשנות השבעים לערך, היה נפוץ הנוהג לאכול ארוחת צהריים משפחתית בבית. זאת, בעיקר במשפחות בהן הגברים עבדו בעסקים פרטיים סמוכים לבית, בהשאירם חנויות ומשרדים סגורים בין אחת לשלוש. יציאה למסעדה נתפסה כ"בילוי משפחתי" השמור בעיקר לארועים מיוחדים.

בקיבוצים, בהם שיתוף היה ערך יסודי, ניתן היה למצוא דפוס ונוהג אחרים. ייחודו בניסיון להחיל את עקרון השיתופיות על מירב התחומים של חיי הפרט בחברה, הכוללים חינוך משותף, ייצור וצריכה משותפים וקבלת החלטות משותפת. השיתוף כלל גם אכילה בחדר אוכל משותף, חגיגה משותפת של חגים ואירועים שונים.

כמו בחברה הערבית, שינויי משמעותי חל גם בקיבוצים בשנות השמונים, כשהמשפחה הגרעינית הלכה והתחזקה. משנות החמישים והשישים החלה החברה הקיבוצית לייחס חשיבות גוברת והולכת לתא המשפחתי ולראות בו ערך מרכזי הן בחיי הפרט והן בחיי החברה כולה. תהליך זה היה הדרגתי, והושלם סופית במהלך שנות השמונים של המאה שעברה.

במשך שנים רבות שימש חדר האוכל המשותף מרכז החיים בקיבוץ ואת הארוחות העיקריות סעדו בצוותא. האוכל הוכן והוגש על ידי חברי הקיבוץ. החברה הקיבוצית ראתה עצמה כמשפחה גדולה המהווה תחליף למשפחה המסורתית. במסגרת זו שימש חדר האוכל מקום בו סופקו לא רק צרכים פיזיים של אכילה, אלא התנהלו בו גם החיים החברתיים, הרוחניים, התרבותיים והפוליטיים של החברה. על כן נודעה לו חשיבות רבה כמוקד למפגש קהילתי ביומיום ובחג, וכמקום להפצת מידע בין חברי המשק. האכילה המשותפת ענתה על צרכים ואילוצים בראשית דרכו של הקיבוץ והתאימה לאידיאולוגיה הסוציאליסטית. חברי הקיבוצים הראשונים היו צעירים ללא משפחה, והאכילה בחברותא היוותה תחליף לסעודה המשפחתית. המחיר היה אובדן האינטימיות. הסעודה בחדר האוכל הקיבוצי הדגישה את חוסר הפרטיות שאפיין במידה מסוימת את כלל החיים בקיבוץ.

עד שנות השבעים אכלו הילדים ברוב הקיבוצים בחדרי אוכל נפרדים משלהם ולא בחדר האוכל של המבוגרים. לרוב היה זה בבית הילדים של כל אחת מקבוצות הגיל, בו היה חדר אוכל נפרד. על הילדים נאסר להיכנס לחדר האוכל הקיבוצי. הם אומנם נהנו מאוכל טוב יותר, אך חדר האוכל נתפס בעיניהם כמקום נכסף, של מבוגרים בלבד.

את העבודה בחדרי האוכל בקבוצות הגיל השונות ניהלו המטפלות, אך תורנים מבין הילדים היו רשומים להכנת הארוחה, לעריכת הכלים על השולחנות ולפינוי ושטיפת הכלים. מקצת מהתפקידים היה קשור בארוחת הבוקר וכלל הבאת לחם טרי ופריסתו במכונת הלחם שבחדר האוכל של המבוגרים. תורנים מונו לרישום מי אוכל איזה סוג ביצה, לעריכת השולחנות לארוחה ולפינוי ושטיפת הכלים. התורנויות הללו החדירו בילדים משמעת עצמית ומחויבות לקבוצה.

בשלהי שנות השישים וראשית שנות השבעים החל ציבור הולך וגדל של חברי קיבוצים לבחור לאכול את ארוחת הערב המשפחתית בביתם ונוהג זה הפך בהדרגה לנחלת הרוב. משום כך, חברי הקיבוץ נזקקו לאמצעי הכנת הארוחה בביתם. הקיבוץ סיפק לחבריו אמצעים אלה ובהדרגה נוצרה ב"חדרים" (בתיהם של חברי הקיבוץ) פינת מטבח. במהרה הפכה פינה זו לנורמה בבניית הדירה המשפחתית בקיבוץ. ראשיתן ארוחות אלו בבית המשפחה נסמכה על אוכל מוכן שנלקח מהמטבח המשותף. החל משנות התשעים לערך החלו הקיבוצים עוברים תהליכי הפרטה שתוצאה משנית שלהם היתה פגיעה במרכזיותה של האכילה בצוותא בחדר-האוכל.

בואו לשולחן!!

חשיבות הארוחה משותפת

למרות העידן האינטנסיבי ותובענות העבודה והמשפחה, חשוב ליצור זמן איכות משותף עם הילדים משום שלפעמים זה הזמן היחיד בו בני המשפחה יכולים לתקשר ללא הסחות דעת, ברוגע, בצחוק ובתקשורת טובה. מומלץ לשתף את כל בני הבית בהכנות הכרוכות בארוחה ושכולם יסבו לשולחן האוכל לשעה משפחתית.

הקשרים הנרקמים סביב שולחן האוכל יוצרים מעורבות בחיים של בני המשפחה ומשמשים דוגמא עבור הילדים לתקשורת רצויה בין בני אדם. כך גם מתחזק הביטחון שהמשפחה היא מקום לחלוק, מקום של אכפתיות וקבלה המשפיע על מקומם בחברה ויוצר מודל למערכות היחסים המתקיימות מחוץ לבית.

להורים ניתנת הזדמנות להוות מודל לחיקוי עבור הילדים ולהקנות להם הרגלי אכילה בריאה, תוך שיתופם בבחירת הרכב הארוחה והכנתה, וכך לתרום לתחושת שייכות. הילדים חווים שיתוף שאינו כורח אלא דרך חיים מתוך מקום של אהבה. ההתמדה בקיום ארוחות משפחתית תורמת ליצירת מסורת משפחתית שתהפוך לזיכרונות ילדות.

לשים את הדברים על השולחן – כלים יעילים לשיקום

להורים ולמערכת החינוך השפעה קריטית על הקניית הרגלי אכילה ועידוד אורח חיים בריא. חיוני ליצור שינוי בהרגלים המחשבתיים והתזונתיים ולחולל דינאמיקה המחברת פרטים במשפחה ובקהילה, שתנחיל כישורי חיים, עצמאות וחוויות חיוביות במטבח.

בעזרת שיתופי פעולה בגנים ובביה"ס עם מדריכי "הנהגת בריאות" ניתן להוביל צוותים שונים אשר יעבירו מערכי שיעור בתחום התזונה, הקיימות ואיכות הסביבה כחלק משיעורי כישורי החיים. באמצעות מינוי אחראים בוועדות הכיתות הבוגרות אפשר ליצור פעילויות בית ספריות משותפות המנחילות אורח חיים בריא בקרב התלמידים. בכך ניתנת תרומה מכרעת בתחושת המעורבות אצל הילדים אשר ביכולתם ליצור שינוי בחברה לטווח ארוך. לצד כל אלה, אין תחליף לתפקיד המשפחה ביצירת סביבה תזונתית בריאה ואוהבת עבור המשפחה כולה.

אפילוג – זיכרון ילדות

כבת קיבוץ, זכורה לי שעת ארוחת הבוקר והצהריים בבית הילדים בקבוצה כחוויה מעצימה של שיתוף ואחריות קבוצתית. הייתה זו גם דרך להתקרב ולהכיר את ילדי הכיתה. בקבוצה היה תלוי בפינת האוכל לוח עם גלגל משימות שבו היו רשומים שמות כל ילדי הקבוצה כתורנים למספר משימות. למעשה היינו שותפים מלאים לכל מהלכי הארגון והסידור של הכנת הארוחות. למשל, אחרי משאל קצר היינו מכינים עם המטפלת את סוג הביצה המבוקשת לכל ילד. היינו עורכים את השולחנות, מחלקים את האוכל לקערות ומגישים לשולחן, ובסוף ארוחת הצהריים היינו שוטפים את הכלים ומנקים את הרצפה ואת שולחנות האוכל.

במבט של 30 שנה לאחור, אני בטוחה שבדרך זו הבנתי שחלק חשוב לא פחות מהאכילה המשותפת היא המעורבות החברתית והמשפחתית עוד בשלבי ההכנה ועד הפינוי. כשאנחנו נפגשים לארוחה משותפת נוצרת דינאמיקה בין בני הבית כך שכל אחד תורם, ומתקיים חיבור המקנה תחושת שייכות, שותפות ועשייה במשפחה ובקהילה.

(נכתב ע"י מיכל מזן-דגן עבור חוברת הכנס השנתי לבריאות קהילתית, 13.3.15)
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s