סוכר בתרבות שלנו

(כתב: אורי מאיר-צ'יזיק)

אחת השאלות שאני עוסק בהן במסגרת המחקר שלי היא: "איך ולמה התרבות משפיעה על הפעולות שלנו בכזו עוצמה?"
ואני גם חוקר את השאלה – "האם זה בר שינוי?"

.

מה זה אומר?

האם שמתם לב לכך שלעיתים גם אחרי שאנחנו יודעים שמשהו לא נכון באופן מוחלט, אנחנו ממשיכים לעשות אותו?
אני פוגש את זה הרבה מאוד בתחום התזונה, אבל זה נפוץ בתחומים רבים. קשה לנו לאמץ הרגלים חדשים, גם אם אנחנו יודעים שזה הדבר הנכון לעשות.

כבר ציטטתי את הרמב"ם בנושא זה מתוך "ספר הקצרת" :

"אדם הוא מוטה לרעיונות על-פיהם הוא צמח, עליהם הוא גדל והתרגל, ואותם הוא רכש בדרך הטבעית;
והוא מתרחק מרעיונות מנוגדים, אפילו אם הם יותר נכונים"
(תרגום שלי, ספר הקצרת, סוף פרק 13)

אולם יש כאן רובד נוסף, לא רק הקושי שלנו לשנות את דרכינו – יש הרגלים שכל התרבות שלנו נעמדת מאחוריהם וקשה-עד-בלתי-אפשרי להתנגד לשיטפון הזה. יש לתופעה הזו אין ספור דוגמאות בתרבות מודרנית שלנו: אגדת הסידן והחלב, השפעתה של תאוריית החיידקים של פסטר, החלבון והבשר ועוד ועוד.
עד כמה התרבות שסביבנו מכתיבה את ההרגלים שלנו, את האמונות שלנו ומקבעת אותם עד כדי כך שאיננו יכולים לחרוג מהרגלינו לטובת מה שנראה לנו הגיוני?

אולי הנושא הבוער ביותר שאני עוסק בו וגם הוא מושפע מתופעה זו הוא הסוכר. כמעט בכל הרצאה שלי אני מזכיר את הנזק הידוע מעבר לכל ספק שגורם הסוכר לבריאותנו ולחברה שלנו, ואת העובדה שלמרות שהנזק הזה ידוע אנחנו צורכים סוכר בלי הכרה. ממש בלי הכרה – רוב הזמן אנחנו אפילו לא מודעים לכמות האדירה של סוכר מעובד שנכנסת לגוף שלנו. לפני מספר ימים העברתי השתלמות בבית ספר במרכז הארץ, כשדיברתי על הנזק של הסוכר אמרה אחת המורות (חולת סוכרת) שהרופא שלה אמר לה שלפני שהיה סוכר (הוא התכוון כנראה לסוכר מעובד) אנשים מתו מחוסר סוכר. הטענה חסרת השחר הזו הבהירה לי כמה עמוק המקום של הסוכר המעובד בתרבות שלנו – הוא נמצא בכל-כך הרבה מזונות עד שמתפתחת סביבו תרבות שמצדיקה זאת באופן מדעי. מדעי לכאורה, כמובן. מוות ממחסור בסוכר לאורך ההסטוריה היה נדיר ביותר, אנשים מתו כמובן ברעב וברעב כמובן גם חסר סוכר, אבל גם היום אנשים רבים מתים ברעב והרעב איננו מתאים להגדרה "מוות ממחסור בסוכר". בנוסף, מעולם לא הייתה תקופה בהיסטוריה שהייתה "לפני הסוכר", הגוף שלנו רגיל ונוח בהוצאת הסוכרים ממגוון אדיר של מזונות. המזונות הללו (פירות למשל) היו קיימים לפני שהתפתח ההומו-ספיינס, לפני שהתפתחו הומינידים בכלל. מה שחדש הוא הסוכר המעובד, ומחסור בו לא יגרום לכם למוות, רק לבריאות.

זה נכון, אנחנו צריכים סוכר. קצת סוכר. זה צורך שנוצר בתהליך אבולוציוני, אבל התרבות כיום מביאה אותו למימדים של בעייה אמיתית. בריאותית.
סוכר (וגם שומן, אבל זה לפוסט אחר) היה לאורך כל האבולציה שלנו אחד החומרים הכי חשובים להשרדות שלנו ותמיד (בחברה לקטית – ציידית) היינו צריכים לעבוד כדי להשיג סוכר איכותי ממזונות טבעיים שונים). אנחנו לא יכולים לחיות ללא סוכר, אם לא יהיה לנו מספיק סוכר בדם אנחנו נמות.[1] מאז המהפכה החקלאית הפך הסוכר זמין אף יותר[2] כי היה יותר סוכר זמין בדרך-כלל מהמזונות השונים שנאגרו על ידי האדם, אך החשק שלנו והרצון שלנו להשיג סוכר היה ונשאר חזק עוד מהתקופה של הצייד והלקט. תמיד חיפשנו סוכר וסוכר היה תמיד לאורך ההיסטוריה נחשב בתרבות ל"מזון על" בעל חשיבות עליונה.

הבעייה התחדדה והתעצמה כאשר עברנו לצרוך סוכר מעובד (סוכר, קמח לבן, אורז לבן) בכמויות אדירות,[3] כמויות שהגוף שלנו לא מסוגל להתמודד איתן. במאתיים השנים האחרונות הזמינות של הסוכר המעובד עלתה מאוד ולמרות שברור מחקרית שכמות הסוכר הזו מזיקה לנו בצורה משמעותית, המקום של הסוכר בתרבות נשאר כל כך חזק שרוב האנשים פשוט לא רואים את הנזק וממשיכים לצרוך סוכר באופן בלתי מחושב.

לפני כמה ימים הראתה לי חברתי לילי קטע מהספר "גבעת האירוסים השחורים" שנכתב על ידי יצחק נוי, שהיה בעצמו היסטוריון, ויצא לאור בשנת 1984. זהו ספר פרוזה שהוא גם מסמך היסטורי העוסק ביחסים בין בני מושב ובני המעברה הסמוכה.

אני רוצה להביא שני ציטוטים מהפרק שנקרא "השוק השחור" שעוסק בתקופת הצנע, מיד לאחר קום המדינה.

בתחילת הפרק שני הילדים מדברים על ההודעה ברדיו על התלושים שמחלקים בשביל הסוכר (שהיה נדיר אז):

"…. 'חבל, סנדו, חבל. הפסדת.
היתה הודעה חשובה. אמרו שמחרתיים, זאת אומרת מחר, יחלקו סוכר בחנויות המכולת.
הגיע משלוח של סוכר חום מאמריקה ויחלקו בחנויות כנגד תלושים 26/א ו-27/א.
זה נהדר. סנדו, פשוט נהדר. כל נפש מקבלת מאתיים גרם, אמרו ברדיו….." (עמוד 112)

בחלק אחר של הפרק נכתב כי "גברת שוורץ חולת סוכרת, ועל כן היא זכאית למנה כפולה של סוכר. העיקר שמסתדרים…."
זה נראה אבסורדי שהמדינה נותנת לחולה סוכרת תוספת סוכר. אפילו בספר, אז לפני שנים, מצויין האבסורד הזה: "אייכלר – שב וחבט במסעד הכורסה ורטן בקולו הכבד: 'לחולי סוכרת אסור לגעת בסוכר, אבל כיוון שהם נחשבים חולים, הם מקבלים מנה כפולה של סוכר…" (עמוד 113)

עולה מהציטוט שלמרות שידעו שסוכר גורם לבעיה ומביא למחלה, המקום שלו בתרבות היה כל-כך חזק שהתעלמו מהעובדה הזו וחילקו תוספת לחולי סוכרת כדי "לשפר" את מצבם. דבר דומה קורה בבתי-חולים בימינו כשהחולים מקבלים לחם מקמח לבן (סוכר), אורז לבן (סוכר), ריבות, ממרח שוקולד ועוד…

לפני זמן מה ביקרתי בגן בעיר גדולה[4] ומיד כשנכנסתי לגן הצהירה הגננת שהגן שלה בריא ושהילדים לא אוכלים כל כך הרבה סוכר. בהפסקה של הרצאתי נכנסתי למטבחון ושם ראיתי קופסאות גדולות של סוכריות על מקל שלטענת הגננת ניתנות לילדים "רק" כפרס, כשהם "מתנהגים יפה". מיד היא הבינה שזו טעות להגיד לי את זה וניסתה להתגונן. היא אמרה שאם הייתה נותנת להם הרבה הקופסא הייתה ריקה והיא מלאה כי היא לא משתמשת בהם הרבה. הבעיה היא לא הכמות, אלא יצירת התחושה אצל הילדים שכשהם טובים הפרס שלהם הוא סוכר. ילדים אלה יגדלו עם הידיעה שממתקים הם פרס וכך הם יתגמלו את עצמם כשיהיו גדולים.

כל עוד הסוכר נשאר חלק מרכזי בתרבות שלנו, לא נוכל להוציא אותו מהגוף שלנו.

עוגת שוקולד עם תמרים. ללא גלוטן וסוכר מעובד.


ע-ו-ד בנושא

  1. סוכר עם כל דבר – המאמר המקיף בנושא
  2. איפה לומדים על הדברים האלה? במסלול להנהגת הבריאות
  3. אז גם קמח ואורז לבן נחשבים בעיניכם לסוכר? כן. גם דגנים משויפים.
  4. ומה עם קמח מלא?
  5. אכילה בהיסח הדעת
  6. סוכר בגני ילדים
  7. סוכר בין מטפלות בגינה

[1] בנקודה זו חשוב לציין שגם אם יהיה לנו יותר מידי סוכר בדם אנחנו נמות.

[2] במקביל נוצרו בעיות אחרות, כמו רעב וכו…

[3] עם תחילת גידול ויצור הסוכר באמריקה באמצעות עבדים.

[4] הגן ארח הרצאה שלי לגננות מעיר גדולה בארץ.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s